|
|
עמוד:10
המושתקים והקורבנות השתנה והחליף את ייעודו : במקום ליצור תודעה קורבנית כאמצעי להיחלצות מהמצב נוצרה תודעה קורבנית המבקשת ליהנות מפירותיה של הוויה זו ולהתבצר במעמד הקורבן — כאמצעי הנצחה , כבריחה מקבלת אחריות אישית וחברתית לשינוי המצב וכתג יוקרה שבצדו רווחים כלכליים , פסיכולוגיים ופוליטיים . מתי המחאה נגד העושק וההצבעה על מנגנוני העוול והדיכוי נעשות מאמצעי לתיקון החברה למטרה בפני עצמה , שכמעט שאפשר לומר שהיא זקוקה להישארות העוול כדי לפרנס את יכולתה לתארו ? מה יקדם את תיקון החברה — האם תיאור עוצמת העוול של המקרבן או הניסיון להתחקות על כוחותיו של הקורבן לצקת טעם , תוכן ומשמעות לחייו ולהיחלץ בכך מקורבנותו ? ברור ששתי הפעולות משלימות זו את זו , אך דומה שהזרם הקורבני מבית מדרשו של הפוסט – מודרניזם העצים את החלק הראשון וכמעט שזנח את החלק השני . מפעל הדה – קונסטרוקציה מבית המדרש הפוסט – מודרני פירק את האדם והפך אותו ל " קורבן " : תוצר פסיבי של נסיבות , אובייקט סביל הנתון למניפולציות והינדוס של ההגמוניה . אותו מפעל שכח , או העלים , את המסורת ההומניסטית שבבסיסה עומד האדם הריבון , מחוקק חוקי עצמו ; אותה מסורת שהחלה במקרא ( " ובחרת בחיים " ) , פנתה לאריסטו ( " האדם הפוליטי " ) , המשיכה במחשבת חז " ל ( " אדם ועולם על כפות המאזניים " ) , עברה משם לרנסנס ולפיקו דלה מירנדולה ב " נאום על כבוד האדם " ( " אתה — שהנך , אם אפשר להגדיר זאת כך , בעל תואר כבוד של יוצר עצמך וצר צורתך שלך , אתה תיצור את עצמך בצורה שבה תבחר " ) והגיעה לבסוף עד לקרל מרקס הצעיר , שהזכיר לכולנו ( בתזות על פוירבך ) שהאדם איננו רק תוצר של נסיבות חייו , אלא גם יוצרן . השיח הקורבני מטיל את מלוא כובד האחריות של הקורבן למצבו על האחר ( במקרה זה האחר השולט , ההגמוני , הכובש , המדכא ) ויוצר משוואה בעייתית ומסוכנת : " הם " — ה " מקרבנים " — נתפסים תמיד כפעילים , יוצרים ומניפולטיבים , ואילו " אנחנו " — ה " קורבנות " — נתפסים תמיד כסבילים , תוצרים ונתונים למניפולציות . ניתוח לשוני של לקסיקון השיח הקורבני מעלה שהצד המקרבן מעוטר תמיד בפעלים פעילים כגון : " כבש " , " גרס " , " מחק " , " פלש " , " חיסל " ו " ערך ניסוי " ; ולעומתו הצד המקורבן נעטף תדיר בלשון סבילה ההופכת אותו ל " פליט " , " תוצר " , " נכה " , " נחנק " , " נמחק " וכמובן — " קורבן " .
|
|