|
|
עמוד:5
תקציר על פי דין הנוהג בישראל , המעוגן בעיקר בסעיף 70 ( ב ) לחוק בתי המשפט [ נוסח משולב ] , התשמ " ד - , 1984 חל איסור על סיקור אודיו – ויזואלי ( הקלטה , צילום ושידור ) של הליכים המתנהלים בבתי המשפט , אלא אם כן ניתן היתר . בשנות קיומה של המדינה הוענק היתר מעין זה במקרים ספורים בלבד , כך שבפועל התגבשה בישראל חזקה השוללת סיקור כזה . למראית עין , חזקה זו אינה מתיישבת עם העקרונות בדבר פומביות הדיון וחופש העיתונות ועם תפיסות של שקיפות שלטונית . בד בבד , במשך השנים ועם ההתפתחויות הטכנולוגיות המואצות , גיבשו אמצעי התקשורת טכניקות המאפשרות למעשה סיקור חי של הליכים המתנהלים בבתי המשפט בלי להפר לכאורה את הוראות הדין ובלי לסתור את החזקה השוללת סיקור תקשורתי . הפער בין המציאות הנוהגת לדין הקיים אינו ראוי ומחייב עדכון והסדרה של הסוגיה . האספקלריה המרכזית שבמסגרתה התבררה סוגיה זו בעבר הייתה הוועדה לבחינת הפתיחה של בתי המשפט בישראל לתקשורת האלקטרונית בראשות השופטת ( כתוארה אז ) דורית ביניש . הוועדה הגישה את מסקנותיה בשנת 2004 אך אלו לא יושמו מעולם . בשנת 2014 נפתח שוב צוהר לבירור מעמיק של סוגיית הסיקור האודיו – ויזואלי בבתי המשפט . שרת המשפטים דאז ציפי לבני ונשיא בית המשפט העליון לשעבר אשר גרוניס החליטו לערוך פיילוט שבמסגרתו הועברו בשידור חי שני דיונים של בית המשפט העליון . כחלק מעריכת הפיילוט לא פורסמו רשמית נהלים ברורים או אמות מידה מנחות , וממילא לא ניתנה הדעת למכלול ההיבטים המחייבים הכרעה בסוגיה מורכבת זו ולא הוצגו קריטריונים להערכת השפעתו של הפיילוט על מערכת המשפט הישראלית . מחקר זה נועד להשלים את שהחסירו הרשויות בפיילוט . הוא סוקר את התפתחות הדין הישראלי בסוגיה , את מערך השיקולים הרלוונטיים שהוכרו בספרות , את הנתונים האמפיריים התומכים או המפריכים שיקול כלשהו מהשיקולים האמורים ואת ההסדרים שגיבשו מדינות אחרות בעולם בהקשר זה . על סמך אלו המחקר מציע מודל מאוזן להתרת סיקור אודיו – ויזואלי בבתי המשפט בישראל .
|
|