|
|
עמוד:12
הליך הגירוש נעשה בחיפזון , אך גם בגמלוניות מסוימת . 487 שמות של מיועדים לגירוש הופיעו ברשימה הראשונית , ובליל 16 בדצמבר נעצרו 418 מהם , או נלקחו ממקומות מעצר שבהם שהו . בעודם כפותים באזיקים , הועלו העצורים על אוטובוסים והוסעו לעבר גבול לבנון . אף שההליך אמור היה להישמר בסוד עד להשלמתו , החלו להתרוצץ בישראל שמועות על מבצע הגירוש ועל היקפו , ואלה - מטבע הדברים - הגיעו גם לאוזניהם של ארגונים חוץ - ממשלתיים שעסקו בהגנה על זכויות אדם של פלסטינים . עורכי הדין שלהם עתרו לבית המשפט העליון בבקשה להוציא צו שימנע את הגירוש . " השופט התורן " באותו לילה היה השופט אהרן ברק , ומנקודת מבטה של הממשלה , היה זה ביש מזל . ברק היה מאז ומתמיד סובלני פחות מעמיתו הבכיר , נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר , כלפי מדיניות גירוש פלסטינים . כעותרת ראשית נגד הגירוש התייצבה " האגודה לזכויות האזרח בישראל " , הארגון הגדול והמשפיע ביותר בתחום זכויות האדם בישראל , שביקשה למצב את העתירה כמחאה עקרונית נגד מדיניות הגירוש , ולאו דווקא כבעיה של עותר ספציפי . ברק , לאחר שהבין כי מדובר במבצע גירוש רחב היקף , ולא בגירוש בודדים , הורה לעצור את ההליך . הוא קבע דיון בבית המשפט העליון בעניין זה לבוקר המחרת . לא היתה זו הפעם הראשונה שישראל החליטה לגרש פלסטינים , אך עד אז היו הגירושים נדירים יחסית , ומספר המגורשים היה קטן מאוד . יתר על כן , ישראל הפעילה את סנקציית הגירוש רק כלפי פעילים שזוהו באופן אישי כ " מסיתים הראשיים " - בהנחה שסילוקם של אלה יביא להפחתה משמעותית באלימות . במשך שנים טען הממסד הביטחוני כי האלימות הפלסטינית באזורים שנכבשו על - ידי ישראל במלחמת ששת הימים היא תופעה שולית ; וכי ניתן לשלוט באלימות זו על - ידי זיהוי העבריינים וגירושם למדינות ערב השכנות . ההחלטה לגרש בבת אחת יותר מארבע מאות פעילי חמאס ערערה את התפיסה הזאת : השתמע ממנה כי טרור אינו תופעה שולית ומוגבלת , וכי התמיכה בו רחבה בהרבה ממה שנטען בעבר . היתה זו גם הודאה מסוימת כי לא ניתן להביא לסיומה של האינתיפאדה הפלסטינית , שהשתוללה מאז , 1987 רק על - ידי גירושם של מפרי סדר בודדים . מדיניות הגירוש היתה מאתגרת גם מבחינה משפטית . לדעת מתנגדי הגירוש , ובראשם שורה של מומחים בתחום המשפט הבינלאומי , הגירוש אסור במפורש בסעיף 49 של אמנת ז ' נבה הרביעית מ - , 1949 העוסקת בחובותיו של
|
|