|
|
עמוד:12
לרוסיה ( בעיקר לנסיכות מוסקבה , פיוטר הגדול והלאה ) , לארצות הברית של אמריקה ואפילו לאמריקה הלטינית , אפריקה והמזרח התיכון ( שלו יועד באוניברסיטה שלנו חוג מפואר נפרד ) , אך התחושה היתה שבסופו של דבר אירופה היא הליבה . אין ספק שהחוג להיסטוריה כללית היה ראוי ומעורר גאווה . שמו הלך לפניו לא רק בארץ , אלא אף בזירות אקדמיות שמעבר לים . שישה מחבריו זכו בפרס ישראל . היו בו תקנים רבים שאפשרו להציע מגוון קורסים , מגמות ומסלולים . העת העתיקה , ימי הביניים והתקופה החדשה המוקדמת היו אולי הפנינים שבכתר , אך גם בתחום העת החדשה , המאה התשע ‑ עשרה והעשרים , היה ניתן להתגאות . ליעבץ לא היתה כל נכונות לאמץ את הצעתי שאלמד , ולו אף בחלק ממשרתי , היסטוריה של סין ושל מזרח אסיה אף שבשנים המדוברות , ראשית שנות השבעים של המאה העשרים , הייתי בין המעטים בארץ שנוסף על לימודי אנגליה והאימפריאליזם , עסק בתולדות סין המודרנית . יעבץ לא האמין בחשיבות המרחבים החוץ ‑ אירופיים ועמד על כך שעלי ללמוד גרמנית ולהתמקד בה . לימים לימדתי על סין , כמעט במחתרת , במסגרת קורס גדול , " סין - מקיסרות לרפובליקה " . הקורס התמקד בהתפתחויות הפנימיות והבינלאומיות בסין ממלחמת האופיום ועד ליורשיו של מאו דזה ‑ דונג . רק בשנות התשעים , לאחר שהצלחתי לשכנע את דקנית הפקולטה ואת הנשיא שיש מקום ללימודים אלה , עלה בידי ליזום את פתיחתו של החוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב . מרגע שנפתח החוג , כאילו נפרץ סכר - תלמידים בהמוניהם גדשו את מזכירות החוג . כעבור כעשור וחצי הגיע מניינם ליותר מ ‑ , 700 והחוג היה באחת לחוג הגדול ביותר בפקולטה למדעי הרוח והגדול בארץ . בספטמבר , 1989 שלושה חודשים לאחר האירועים בכיכר טיינאנמן , שכונו לימים " הטבח בכיכר " , הגעתי בפעם הראשונה לסין . ואולם , בעבורי היה זה בבחינת סיור חוזר כי הרי במשך שנים עקבתי אחר המתרחש בארץ זו באמצעות מפותיה , סיפוריה , ספריה וכלכלתה . תחושת דז ' ה וו ליוותה אותי במשך כל הסיור , כאילו שזפה עיני כל פינה מפינותיה בגלגול קודם . הגעתי לשם בראש קבוצה קטנה של תלמידים ובילינו בארץ רחוקה זו כחודש ימים , שבמהלכו האזנו להרצאות מעמיקות בכל תחום הקשור לסין . החוויה היתה מרשימה ביותר כי בעבורי סין היתה משאת נפש . חלום ישן שלי התגשם . ואולם , כבר אז הבחנתי לאכזבתי הרבה בבקיעים ראשונים שנבעו בחברה הסינית . שלוש ‑ עשרה שנים לאחר מות מאו וסיומה הרשמי של מהפכת התרבות ,
|
|