|
|
עמוד:12
ההקשר הדתי התאולוגי מבטאת את ראשוניותה , את היות האדם יש מתפלל . בספר זה לא אציע עוד תאוריה ועוד ספקולציה על מקורה של התפילה . אני מבקש לעקוב אחר הרפלקסיה העצמית של יוצרים בספרות העברית שבמעין " הרף עין " , כמו זה שראינו אצל בן אמיתי וסנש , שופכים אור , או ליתר דיוק מעידים על משמעותה של תפילה בעולמם , גם אם משמעות זו אימפליציטית . אני מבקש לראות בספרות סוג של עדות עומק על מציאות המגיחה אל שפת ספרות ומתגלמת בה . מאז ילדותי אני חי בעולם של תפילה . מאז נעוריי ועד עתה אני חי בקרב מתפללים , ואף אני אחד מהם . כשבגרתי ולמדתי על הפשר שהציעו הוגים מודרנים בני זמננו כמו רוזנצווייג , ליבוביץ וסולובייצ ' יק – בהם אעסוק בעיקר בפרק השביעי ובמהלך הדיון בפרקים אחרים – לתפילה הסבו לי התאוריות השונות אי נחת גדולה . שכן שום תאוריה שהוצעה לא העניקה פשר לפרקטיקת התפילה כמו שהיא מתממשת בחיי היום יום ; הן הותירו את חידת התפילה על כנה . במקום שגדלתי תפילתם של המתפללים זרמה מלבם , היא לא נבעה מחובה חקוקה , היא לא נגזרה מצו האל או מסעיף כלשהו בשולחן ערוך , כמו שסבר ליבוביץ , גם אם הקנון ההלכתי עיצב את מסגרת התפילה . אדרבה , המסגרת המסודרת של התפילה נראתה בעיניי כמארגנת יסוד ראשוני יותר , שפורץ בתפילה ומגלם היבטים שמעבר לחובה . יסוד זה מתממש בשפת גוף ייחודית לתפילה ובמנגינות ותוספות פיוטיות שהתווספו לה . התפילה גם לא תמיד ביטאה דיאלוג עם האל , כמו שסברו הרמן כהן ובעקבותיו סולובייצ ' יק . אדרבה , לעתים קרובות המתפלל שאני פוגש מקווה שתפילתו תגיע אל אלוהיו , אבל הוא לא בטוח בכך . בפתיחת תפילת שמונה עשרה נאמר : " ה ' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך " . אמירה זו מעלה לסף התודעה את החרדה שיש למתפלל בתפילתו . כל מי שחווה תפילה דתית יודע עד כמה היא עמוסה בחרדת אפשרות הזיקה ; עד כמה היא מיוסדת על דיספוזיציה שמצרפת באופן פרדוקסלי אינטימיות עם פחד . לא הזיקה הדיאלוגית עם האל מצויה בבתי הכנסת ובתפילות , אלא העמידה לפני האל – " שיוויתי ה ' לנגדי תמיד " . עמידה זו יש בה אימה ונינוחות , ריחוק וקרבה , ציפייה והמתנה להיענות ולאו דווקא דיאלוג . גם עמדתו של רוזנצווייג לא סיפקה פשר לתפילה : לא הבנתי מדוע עליי לאמץ תפיסות המניחות שהתפילה היא מקבילתה של הנבואה וביטוי לפעולת האל . לא מצאתי לתפיסה זו עדות בחוויותיו של המתפלל . משלמדתי תפיסה זו זיהיתי בנקל את ההקשר התרבותי הפילוסופי שבתוכו היא התגבשה . אבל מה אעשה והמתפלל בדרך כלל אינו פילוסוף או תאולוג ? יותר מכול הרשימה אותי הטבעיות שבה המתפלל נושא את תפילתו , בד בבד עם העובדה שמתפללים רבים – כוליות הווייתם כונסה לתפילה . הביטוי המובהק 10 לדיון מאלף בשפה הגופנית של התפילה ראו ארליך , תשנ " ט .
|
|