|
|
עמוד:13
שבמסגרתו דמות התלוש מתפקדת בהקשרים בין טקסטואליים , ופעמים אף בהתאם לפואטיקה החושפת את מעשה הבדיון המונח ביסודה : מעשה ספרותי המפנה את תשומת לב הקורא לדמות כמבדה ספרותי , קונוונציה ספרותית שלטת , ולא מעשה שתכליתו שיקוף ראליסטי פסיכולוגי חברתי או לאומי . בחינה מורכבת יותר של דמויות התלושים בהתאם לאופיין המשתנה של היצירות מלמדת שהפונקציה הפואטית של דמות התלוש אינה מבטלת את הפונקציה החברתית לאומית שלה או מערערת אותה . ראוי להזכיר כאן , שדמות התלוש העברי הושפעה מדמויות דומות בספרות העולם , הן בראשית הדרך והן בשלבים הבאים של התפתחות הספרות העברית . על אף השפעתן של הספרות האירופית והספרות האמריקנית , שאבה הספרות העברית את מאפייניה של הדמות ובנתה את הדגם הבסיסי שאליו שבה מתוך המסורת הספרותית שלה עצמה , מתוך הקשרים הפואטיים היסטוריים של תולדותיה שלה : אלה יעמדו במרכז חיבור זה . מסורת וחידוש מעצבים את דמות התלוש בספרות העברית . יש שסופרים נושאים עיניהם אל תלושי דור קודם ומתכתבים עמם , אף מפנים את תשומת לבו של הקורא לכך בציטוט או בארמז . יש שהשפעה השראה לא גלויה או מודעת נחשפת בקריאה קשובה . פעמים מתגלגל התלוש אל יצירות הספרות במסגרת השיח הדורי ולא רק הבין דורי בשל אקלים ספרותי רב השפעה ובמסגרת " הסיפור האקלימי " , כפי שעומד על תופעה זו אבידב ליפסקר המציע דיון בתהליכים היסטוריים ספרותיים באמצעות מודל המבוסס על " אקולוגיה של הספרות " . במקרים כאלה אפשר ללמוד על הסכמה או על התנגדות : המאוחר עורך בטקסט המוקדם קריאה " משבשת " ( misreading ) ו " מנשלת " , מנכס אותו , עורך בו רוויזיה , מתקן ומשנה אותו ויוצר יצירה חדשה – את יצירתו שלו שהיא אינה אלא תולדה של הערצה ומרד כאחד . בלום מסביר את האופן שבו מתועלת חרדת ההשפעה למעשה היצירה תוך עמידה על תהליך בן שישה שלבים שאותו עובר היוצר המאוחר במהלך חייו ( ראו בהרחבה : בלום , חרדת ההשפעה ) . בגרסה מאוחרת של ספרו הוא מבהיר כי אף על פי שהתהליך שתיאר נראה כמו מרד פרוידיאני באב , הרי שמעולם לא נתכוון במושג " חרדת ההשפעה " ליריבות פרוידיאנית אדיפלית מול הכותב הקודם אלא מול טקסט כזה או אחר , וכי הקריאה המנכסת היא למעשה סוג של התאהבות ביצירה ( הנ " ל , שם : . ( 202 - 201 4 בדיונו על השיח הביקורתי שהתנהל בנוגע למודרניזם בספרות העברית והשימוש שנעשה במושגים ובביטויים הלקוחים מאזורי שיח של תהליכים מדיניים ( למשל " הרפובליקה הספרותית " ) , מצביע ליפסקר על האפשרות לייסד " סיפור אקלימי " . כלומר , ניתוח של מצב סינכרוני מתוך הבנה של המנטליות של הלוקחים חלק ב " אירוע התרבותי " . הוא אף מצביע על המושג " אקלים סגנוני" שהופיע כבר במסה של זך ב 1966 כמושג היכול לסייע , כפי שטען זך , במיפוי תקופה והיכול להאיר את " הקרקע שעליו צומחות העדפותיה , זיקותיה ודחיותיה " . ליפסקר מציע הבנת תופעות ספרותיות ותהליכים היסטוריים ספרותיים באמצעות " אקולוגיה של הספרות " . זהו מודל ומבנה חשיבה התופסים את הרב מערכת של החיים הספרותיים כמערכת אקולוגית מורכבת . המודל , אשר רשת מושגיו לקוחה מהשיח האקולוגי , מציג את ההתרחשות הספרותית באותו אופן שהשיח האקולוגי בוחן את ההתרחשות הסביבתית . ליפסקר מצביע על שלושה עקרונות מרכזיים : . 1 עיקרון של קינון – על פיו לא הכרחי להבין תופעות בהקשר סיבתי אלא די בהבנת הבודד בתוך ה " אזור"
|
|