|
עמוד:11
פתח דבר דמויות אבודות , תועות , נבוכות וכושלות נפוצות בספרות העברית בת זמננו . לדמויות אלה מאפיינים דומים למאפייניה של דמות " התלוש העברי " : דמות שהופיעה לפני יותר ממאה שנים במרחב הספרות העברית החדשה והפכה למושג כה מרכזי בתולדותיה , שבאמצעותו אף ניתן ללמוד על דרך התפתחותה . אמנם את צאצאיה העכשוויים של דמות התלוש לא נוהגים עוד לתאר באמצעות מושג זה – הן בעבור ביקורת הספרות והן בעבור הסופרים עצמם איבד מושג התלוש מחיוניותו ונזנח בתהליך הדרגתי . חוויית התלישות , החוויה המרכזית של בני הדור של סוף המאה התשע עשרה ושל ראשית המאה העשרים , נדמית היום רחוקה . למעשה , עם השנים השתנו מרכיביה : לדמותו של החלוץ התלוש או הצבר התלוש נוספו מרכיבי תוכן חברתיים , תרבותיים והיסטוריים שונים שתרמו לתהליך של רדוקציה ; התלוש הפך למטפורה מתה המשמשת בהקשרים שונים , אף בלשון יום יום , לאו דווקא בהקשר ספרותי ולא בהכרח מתוך מודעות למטען התרבותי ההיסטורי שהמושג נושא על גבו . חיבור זה מבקש להציג את התלוש ואת התלישות בספרות העברית במאה העשרים לא רק באמצעות הפונקציה שלהם בביקורת חברתית לאומית , כפי שמקובל על פי רוב , אלא גם ובעיקר מן ההיבט הפואטי . התלוש , שנתפס בדרך כלל כדמות שבאמצעותה משתקפות הדילמות והבעיות של דורה מוצג כאן בראש ובראשונה כפיגורה ספרותית המתגלגלת בספרות העברית , כמסורת אשר באמצעותה מתנהל שיח פואטי בין סופרים , סינכרונית ודיאכרונית . התלישות , המגדירה את התלוש , ואשר בדרך כלל נתפסה ככרוכה בגלות או ביציאה ממנה ( המעבר מחיי תלמיד ואיש ספר לחלוץ עובד אדמה ) מוצגת כאן כמופיעה באופן פרדוקסלי ואוקסימורוני גם כתלישות ילידית . היא נוכחת , מסתבר , גם בחייו של הצבר , אם כי בפונקציה חדשה . תלישות זו נוכחת למן הסיפורת המוקדמת של סופרי ״דור בארץ״ ועד לשנות השישים והשבעים של המאה העשרים . מן הבחינה האישית היא נובעת מסיבות חברתיות ולאומיות המנומקות בכל אחד מן הטקסטים הנדונים , אך ההקשרים הבין טקסטואליים המופיעים בהם מצביעים על כך שהיא מופיעה גם במסגרת הדיאלוג הספרותי שמקיימים ביניהם דורות של סופרים וכי היא הפכה ל׳אביזר׳ משמעותי וכמעט
|
|