|
עמוד:9
פתח דבר ראשיתו של מחקר זה היא בגימיק להבהיר תחושה עמומה , מטרידה . לפיה דבר מה מתארי מצרי בלב חוויית ה " אני " של בן המאה העשרים , כלומר כלב החוויה שלי בשלהי המודרניות . נדמה היה לי , אס כי לא באופן מאורגן תיתן לבנייה כטיעון , כי איכות מונאדית זו יש לה מעמד הנטוע בבסיסו של מה שהמאה העשרים מציעה כתרבות , ובאופן שהיא מדברת על עצמה בציביליזציה עירונית עכשווית . הלך הרוח של המודרניות של המאה האחרונה הרא מונאדי , בך נראה לי , אבל לא רק הלך הרוח , האופן שהשיח המודרניסטי מדובב את המהויות מבעד מה שנראה לאפיסטמה שלו " ממש י / ' איבד אח כוחו כתיאור מרחב של אובייקטים " אחרים " והוחדר י באנתרופומורפיות , כלומר באינטימיות של תורעה . בכמין מלנכוליה , כפי שמציע סארטר בהכחילה , או בכמץ עליצות , הפך האובייקט לפתע את עורו מהפנים החוצה , ומעתה הוא מביט בך , '' כל הדברים מלאי אלים " , אמר תאלם , הכיל מלא עיניים — אפשר לחרש — הממשי מאוכלס ב " מראות חיות " . אכל תורת המתארות של לייבנץ איננה רק החיק שממנו בוקעת המרנאדה האחת בממשות , כדימוי , כמטפורה אן כמיתוס . לדידו של גוטפריד וילהלס לייבניץ , באירופה שאחרי מלחמת שלושים השנים , הייתה מתארה זו לכאורה רק פרודה חושבת בקולוניה של פרודות , אזרחיות בעיר האלוהים , שהיא כמין חצר של לראי ה 41 י וחדורה עוצמתו של מונרך . מונרך זה , שהוא מצדו תערובת של שען ואליל , רב - מג ומתמטיקאי , מאגד את המונאדות — אינסופיות במספרן וכולן אינן אלא " אני " לדרגיתיו השונות — על אפו ועל חמתו של הסוליפסיזם חיסורי של ההוויה המונארית . זהו כידוע "הטוב שבעולמות האפשריים " , ובו שוררת ההרמוניה הקבועה מראש . יסוד זה של תורת המתארות איננו יכול כמובן להיות מרכיב בתארריה של המשקע המטפיזי המודרניסטי . " הטוב שבעולמות האפשריים " הרא אמנם מתח פורה ביותר בלוגיקה המודרניסטית , אולם כבואו לסמן את הלך הרוח של המאה הוא עקר באמת , אפילו ההסתייגויות ממנו במהלך מאתיים השנים האחרונות — כגון זו של וולטר בקאנדיד , או זר של פרנסים הרברט בראדלי . בשלהי המאה התשע עשרה , שאמר : " זהו הטוב שבעולמות האפשריים וכל מה שיש בו הךא רע בהכרח " — אינן רלררנטיות למבנה האופן שהמאה העשרים מגלה את המטפיזיקה העמוקה שלה ,
|
|