|
|
עמוד:9
תמימות ראשונית ואמונה גדולה . באחת השבתות קיבלתי מיואל מתנה יוצאת דופן : דסקית אליפטית על שרשרת פשוטה ועליה תמונת העטלף של השייטת . ענדתי אותה יום או יומיים ובאותו דחף הישרדות ששנים רבות אומנתי בו - שלא לבלוט בחברה שאחת מאבני היסוד שלה היא השוויון המוחלט - הכנסתי אותה עמוק למגירה בתא הבגדים היחיד שאמור היה לשמור על פרטיות במרחב הציבורי הדחוס . שנתיים לאחר מכן - כשכבר הייתי חיילת ביחידת מורות ויואל היה בעיצומם של אימוני ההכשרה הממושכים בשייטת - שמעתי לראשונה על הקישון . יואל לא היה איש של דברים . המילים הכתובות והמדוברות היו בדרך כלל אזור הנוחות שלי . הוא העדיף טפיחות שכם חבריות , התעניינות באחר ויכולת להנכיח את עצמו בעודו מותיר לאדם שעמו מקום נרחב . ובכל זאת על הצלילות בקישון - הזוהמה , הריח המצחין , המכשירים המשתגעים בתוך ביצת הרפש , סבון הסוסים – על אלה סיפר . בדרכי הדעתנית טענתי שהם פשוט צריכים להתאמן במקום אחר . כך גם התרסתי נגדו כשעלה עם חיילי היחידה במעלה התלול של הכרמל עד בית אורן ועל גבם תרמילים ובהם 25 ק " ג חול . הם עצמם היו מלאי ביטחון שאימון זה הכרחי וחשוב למרות שברי ההליכה והסכנה לפגיעה בעמוד השדרה . אני המשכתי להקשות : " למה צריך לצלול עם דלקות אוזניים בים הקר בחמש לפנות בוקר ? " ותוך כדי כך כבר הבנתי שאם אמשיך להתנגח בתכנית האימונים המקודשת של השייטת , אשמע בסופו של דבר רק על השניצל והצ ' יפס שחיכו להם בבסיס אחרי עוד אימון לילה מפרך . בסוף קיץ , 1973 פחות משנה לאחר שהשתחרר מהשירות הצבאי , נישאנו . אמו ניסתה לומר שאולי הוא צעיר מדי , ואני חשבתי שהיא צודקת וטועה : הוא אכן היה צעיר מכדי להיחשף לפעולות הצבאיות שאימה וסיכון נלווים אליהן , צעיר מכדי לשהות בעולם של מלחמה , צעיר מכדי לשאת באחריות הגדולה לחברים שיצאו לפשיטה מעבר לגבולות המדינה כשהוא מחכה שם , בצד שאיננו שלנו , להחזירם הביתה . אבל היא טעתה כשלא ראתה שמשפחתנו הצעירה כבר התהוותה מעצמה , והטקס הרשמי רק אישר את מה שכבר היה חלק בלתי נפרד מחיינו . חודש אחרי שנישאנו פרצה מלחמת יום הכיפורים . ערמה של מתנות
|
|