|
|
עמוד:14
שער שני : אחריות חברתית - סביבתית ומשמעותה בחינוך עולם הקיימות מתאפיין בקשרים מורכבים בין הסביבתי לחברתי . הוא עוסק ביחסינו עם זולתנו ועם הסביבה . דניאל מישורי , כותב הפרק השביעי , עוסק ב׳נחלת הכלל׳ , מושג מכונן בשיח הסביבתי ובתרבות בת-קיימא . מושג זה מבטא את תחושות הציבור , ולכן משתמשים בו יותר ויותר בהקשרים של צדק חברתי וסביבתי . הודות לכך החינוך לקיימות יכול להפוך פוליטי יותר ( במשמעות החיובית של פעולה לקידום ערכים ) ולקדם את הסולידריות הדרושה לניהול מקיים של משאבי טבע ומרחב ציבורי , אשר עשוי להיטיב עם הציבור הרחב אם יתמקד בטובת הכלל . נתליה גוטקובסקי , כותבת הפרק השמיני , עוסקת בסוגיית הצדק הסביבתי ומתארת את האתגרים הכרוכים ביישומה של תפיסת הצדק הסביבתי בחינוך לקיימות בישראל . הפרק מציג עקרונות בפדגוגיה של צדק סביבתי ומציע לשלב בהוראה בינם לבין עקרונות של ' חינוך מבוסס מקום ' ותפיסות של רב - תרבותיות ביקורתית . בפרק התשיעי , אריה ונגר דן בסוגיות מוסריות הכרוכות בקיימות , פרדיגמה בעלת משמעויות מוסריות וערכיות מרחיקות לכת בהקשר של טובת הכלל או ' הטוב המשותף ' . פרדיגמה זו אינה עולה בקנה אחד עם רוח התקופה , המתאפיינת ברלטיביזם מוסרי ומתבטאת בנייטרליות מוסרית במרחב הציבורי ובכלכלה נאו - ליברלית . ונגר מדגים את המתחים בין התפיסות באמצעות בחינת הסוגיה של איכות האוויר : הוא מציג את ההקשרים החברתיים והמוסריים של הסוגיה וטוען כי התערבות והסדרה של נושא זה מצריכות תכנון חברתי והכרעות ערכיות . גם בשדה החינוך יש לגלות אכפתיות למרחב הציבורי ולהעניק לתלמידים כלים שיאפשרו להם לנהלו . כמו כן יש לערוך דיון ציבורי בסוגיות של רמת החיים ואיכות החיים , כלומר , לנסות לסגת מתפיסת האינדיבידואליזם הקיצוני ולפעול לחתירה מחודשת ל ' טוב המשותף ' . בפרק העשירי בספר , טלי גולדשמיד בוחנת את אחת הצורות של תרבות הצריכה : צריכת מוצרים מן החי . לצריכה זו יש השפעה מרחיקת לכת על טביעת הרגל האקולוגית של האדם המערבי , אך למרות זאת היא נחשבת לנורמטיבית ואינה מוזכרת בדבריהם של כותבים והוגים בתחום הקיימות . גולדשמיד מצביעה על משמעויות סביבתיות , אתיות ,
|
|