|
|
עמוד:
אחר פעילות כוחות האויב . עניין זה היה רלוונטי בעיקר להתרעה ברובד האופרטיבי והטקטי . לאחר שהושלמה נסיגתו מחצי האי סיני , החל צה " ל בתהליך תכנון אופרטיבי . התוצר העיקרי של תהליך זה היה תכנית החומש לבניין סד "כ צה " ל לשנים , 1962 - 1958 שכונתה " בני יעקב " . אמ " ן גרס כי רעיון סילוק ישראל מהמפה המזרח תיכונית לא נעלם לאחר מבצע קדש ; וכי רעיון השמדת ישראל הוא גורם רב - עוצמה המאחד במידה רבה את העולם הערבי המפוצל . אלא שהערכת המודיעין גרסה גם כי מדובר בתפישה שאינה דחופה , וכי ממילא , חרף תהליכי ההתעצמות הערביים , יחסי הכוחות הצבאיים עדיין עומדים לטובת צה " ל . אמ " ן סבר כי המלחמה אינה בפתח , שכן צבאות ערב זקוקים לשלוש שנים בטרם יגיעו ליכולת המאפשרת פתיחה במלחמה , ולכן יאלצו לדחות את שאיפותיהם . 10 עם זאת , התכנית לא הוציאה מגדר האפשר כי סכסוכי הגבול הקיימים עלולים להידרדר לכדי מלחמה . תכנית בני יעקב כללה אף נספח ובו דיון בסוגיית ההתרעה . המסמך קבע כי אם יחליטו הערבים לתקוף לפתע , סביר שאמ " ן יאתר מבעוד מועד סימנים מוקדמים , גם אם לא יהיה לו מידע על עצם ההחלטה . תפישה זו , שראתה בסיני חלק ממרחב ההתרעה , היא ששלטה בשיח ההתרעה המודיעינית עד אירועי פרשת רותם , כשנתיים לאחר מכן . בפרשה זו כשל אמ " ן בזיהוי כניסת כוחות מצרים אל סיני . תפישת הפעלת הכוח הצה " לית הושתתה על השאיפה להקדים ולתקוף את צבאות ערב , לפני שיספיקו אלה לצאת למלחמה מול ישראל . רעיון ההתרעה נועד לאפשר את הרצף שבין זיהוי הכוונה הערבית לתקוף את ישראל ובין הזמן הדרוש לגיוס המילואים וביצוע מתקפת המנע . הנחת גורמי התכנון הייתה כי "המלחמה הבאה כמו מלחמת סיני תפרוץ תוך התרעה מינימלית ומשכה אף הוא יהיה קצר ביותר " . לאחר מבצע קדש סמך אמ " ן את ההתרעה האופרטיבית על המרחב הגאוגרפי ועל כוחות האו " ם החוצצים בין צבא מצרים ובין צה " ל . גם הפעם הניח אמ " ן שהתרעה אופרטיבית תינתן רק לאחר שתתקבל כבר התרעה אסטרטגית . גם הפעם חישב אמ " ן את יכולתו לספק התרעה אופרטיבית בהתאם לשיקולי זמן ומרחב הנוגעים להתארגנות הצבאות הערביים והנעתם אל גבולות ישראל . המתכנן הצה " לי לא הסתמך על שיקולים אלה כבעבר , וקבע כי צה " ל יבנה כוחו על ההנחה שלרשותו יעמדו 48 שעות התרעה בלבד , ולא שבוע ימים , כפי שחישב אמ " ן . במובן זה שיח ההתרעה חווה תמורה : הנחת היסוד הייתה כי שינויים אסטרטגיים דוגמת סילוק כוחות האו " ם , סגירת המיצרים או התבססות צבאית בסיני - יזוהו על ידי אמ "ן ויביאו להגברת הכיסוי האיסופי , שיספק בתורו התרעה אופרטיבית . זו הוערכה בהתאם לחישובי זמן ומרחק , שהסתמכו בעיקר על יכולת צבאות ערב , ובראשם מצרים , לגייס כוחות ולהניעם על פני שטח רחב . תמורה זו חלחלה היטב גם לדרג הפיקוד הצבאי . שיח ההתרעה שהתקיים בין אמ " ן לגורמי המבצעים והתכנון החל לנוע סביב שאלות הנוגעות לטווח הזמנים שיוכל אמ " ן לספק בהם התרעה , כנגזרת מהצורך האופרטיבי . חישובי אמ " ן הבטיחו התרעה אופרטיבית של כשבוע . ראש אג " ם מאיר זורע ומפקד חיל האוויר עזר ויצמן גרסו כי 72 שעות התרעה יספיקו לצה " ל כדי להיערך למלחמה . הנה כי כן , שיח ההתרעה האופרטיבית בין צה "ל ובין אמ " ן עבר לפסים הנוגעים לממדים של זמן שההתרעה האסטרטגית כבר נתנה . בחודש אוקטובר 1958 פנה הרמטכ " ל לסקוב לאמ " ן בבקשה כי יציג בפניו את אמצעי האיסוף שעליהם מושתתת ההתרעה , ויבחן כיצד ניתן לקצר את משכה . תשובת אמ " ן התייחסה לאמצעי האיסוף שיופעלו לצורך השגת ההתרעה . תכנית העבודה של צה " ל לשנת 1960 - 1959 הציבה את סוגיית ההתרעה בראש סדר העדיפויות . בהוראת הביצוע של התכנית נקבע כי " הגדלת משך ההתראה בכל השטחים ועל ידי כל הדרגות " היא המשימה הראשונה ברשימת עיקרי משימות צה " ל לשנת העבודה . במחצית השנייה של 1959 חל שינוי מהותי בהערכת אמ " ן לגבי מוכנות צבא מצרים לבצע מהלכים התקפיים , בדגש על חסימת מיצרי אילת וכניסה מקדימה למערכי המגננה בסיני . שיפור המוכנות הביא את מחלקת המחקר לעדכן את הערכתה בנוגע לזמן שייקח לצבא המצרי להיערך בצורה הגנתית מלאה בסיני . כפועל יוצא , משך התרעה של " שבוע עד שבועיים " שלטענת אמ " ן היה ביכולתו לספק , הפך דחוק ביותר עבור צה " ל . בחזית הצפונית היה המצב לחוץ אף יותר : חרף הצלחתו לאתר תרגיל סורי רחב היקף כעשרה ימים לפני שהחל , העריך אמ " ן כי הצבא הסורי יוכל לרכז ' כוח הלם' של ארבע חטיבות בתוך 48 - 36 שעות ממתן הפקודה , ולאחר יממה נוספת יצטרפו אליו יתר היחידות הלוחמות . התקפת כוח מלא , שמטרתו הבקעה עמוקה לישראל , תיארך חמישה עד שישה ימים . בעיני מפקד פיקוד הצפון , גם הערכת 48 - 36 השעות הייתה אופטימית מדי . הוא קבע כהנחת עבודה שהות של 24 שעות מרגע קבלת פקודה ועד כניסת " כוח ההלם" ללחימה מול צה " ל . הטמעת מערכות נשק חדשות בצבאות קע "ם ( קהילייה ערבית מאוחדת , שכללה את מצרים וסוריה ) , לצד היערכות צבאית מצרית לא שגרתית בסוף 1959 והעלאת כוננות בסוריה - העלו את מפלס המתח באמ " ן . אלא שהמתח שכך במידת מה לאחר שהמצרים ביטלו חלק מצעדי הכוננות והסיגו חלק ניכר מהכוחות שהכניסו לסיני . אמ " ן זיהה כי המצרים בונים בסיני מוכנות שתאפשר להם לפרוס , תוך זמן קצר , סדר כוחות משמעותי בחצי האי . מצב זה מזרז את השלמת המערך הצבאי המצרי הדוח טען כי יכולות ההסתרה של הצבאות הערביים והיכולת לנוע בדממת אלחוט הופכים את מקורות האיסוף החזותיים למקורות העיקריים למתן התרעה . במקורות אלו כלל הדוח סוכנים שתפקידם יהיה להיפרס בצירים , צמתים , גשרים , בסיסי צבא וכן הלאה . סוכנים אלה יצוידו באמצעי שידור וידווחו למפעיליהם על תנועת הכוחות הערביים הרמטכ " ל חיים לסקוב . הוביל קו אופרטיבי שחיזק את הביטחון ביכולת לתת התרעה
|
|