|
|
עמוד:10
מבוא במשך דורות רבים סבה מסגרת החיים של ערבי ארץ ישראל סביב המשולש משפחה - עדה - כפר ( חמולה - טאאפה - קריה ) . במאה העשרים הוסיף ממשל המנדט מוקד רביעי - מדינת הלאום . אלא שמוקד זה היה חדש וחלש , ותכופות מצאנו עדיין , גם בסוף שנות השלושים , בעת המרד הערבי , התייחסות לפלסטין כאל סוריה הדרומית ( סוריה אל ג ' נוביה ) . במידה רבה של ביטחון ניתן לקבוע כי בקרב האוכלוסייה המסו-רתית בארץ ישראל , בייחוד זו הכפרית , הייתה עדיין המשפחה החמולה - יחידת הקיום הראשונית , אנשיה התגוררו בדרך כלל יחדיו בגוש בתים אחד בכפר . היא היוותה את יחידת הקיום הכלכלית העיקרית , שכן על פי שיטת המשאע שהייתה נהוגה בארץ , חולקו הקרקעות בין תושבי הכפר לפי מפתח משפחתי ולא אישי . הנישואין נערכו לרוב בין בני החמולה עצמם . מרותו של האב , ראש החמולה , הייתה כמעט מוחלטת . הוא היה בעל נכסי המשפחה , והוא שקבע מתי ואת מי ישאו בניו לנשים . הללו היו תלויים בו לחלוטין בשל המוהר . מערכת היחסים בין החמולות הייתה בדרך כלל מעורערת . מאבקים ומדנים היו כה נפוצים עד שהוגדרו במלה מיוחדת בשפה הערבית - פסאד . סכסוכים אלה נתגלעו על חלקות קרקע , זכות שימוש במים , פגיעה בכבוד משפחה או בכבוד האישה וכד ' . לעתים נמשכו סכסוכים אלו בכוח ההתמדה בלבד , שכן גורם היריבות נשכח זה מכבר - ואילו הסכסוך נותר בעינו . והיה אם נוספה גם גאולת דם כאחד מגורמי הסכסוך , היה המאבק מחריף שבעתיים . ראשי החמולות והמח ' תארים של הכפרים זכו למידה רבה של עצמאות . במשך דורות לא התערב השלטון העות ' מאני במעשיהם
|
|