|
|
עמוד:11
היהודית המודרנית — ובכלל זה היישוב היהודי והחברה הישראלית — נחלקה בהגדרת " היהדות , " " התרבות היהודית" ו"המשפט היהודי–עברי" ולא ידעה כיצד לתרגמם למשפטה של מדינת ישראל המודרנית . לפיכך נמנעו התנועה הציונית , ואחר כך מדינת ישראל , מלהיכנס לוויכוח התרבותי בעניין התוכן היהודי–עברי של המשפט . מוזר ככל שהדבר יישמע לכמה מחברי הכנסת ואנשי הרוח של ימינו — מנהיגי התנועה הציונית ומדינת ישראל מעולם לא ראו צורך לעגן את זהותם היהודית בחוקים ובמסמכים משפטיים , ואפילו לא להכריז בחוק על יהדותם או על זו של המדינה . הרי הנחת היסוד הציונית הייתה שלא הצהרות משפטיות חגיגיות יכוננו את הבית הלאומי היהודי , אלא רק עלייתם של היהודים ארצה ובנייתן של חברה ושל מדינה ריבונית שבה יהיו היהודים רוב . נוסף על כך היה ברור להם שכל עיסוק אינטנסיבי בשאלות של זהות ותרבות במשפט מסכן את הממלכתיות בישראל , שכן הוא מאיים להטיל את החברה הישראלית למערבולת של מלחמת תרבות שעלולה אף להתדרדר לאלימות ולמלחמת אחים . זו הייתה עמדתם העקבית של חובבי ציון , בנימין זאב הרצל , הרב יצחק יעקב ריינס , זאב ז'בוטינסקי ודוד בן–גוריון . במובן זה הניסיון לעגן רשמית את הזהות היהודית–ישראלית בחוק יסוד הוא מהלך פוסט–ציוני . הספר מתעמת בעיקר עם הניסיונות המאוחרים לעגן את הזהות היהודיתישראלית במשפט . עד לשנות השמונים של המאה העשרים התמקדו החסידים המעטים של רעיון עיגון התרבות היהודית במשפט בניסיונות עקרים לעצב תוכן יהודי–עברי למשפט ( מה שמכונה — מפעל המשפט העברי ) או לפחות להעניק לו " צביון יהודי . " כאמור , מאמצים אלה נכשלו מכיוון שלא הייתה הסכמה בחברה הישראלית בשאלה מהו התוכן או הצביון היהודי שיש להעניק למשפט הישראלי וכיצד — אם בכלל — ניתן לתרגם תרבות לנורמות משפטיות . מאז שנות השמונים של המאה העשרים בחרה הכנסת ללכת בדרך אחרת — הצהרות משפטיות חגיגיות ( ומעורפלות ) הקובעות שישראל היא " מדינה יהודית ודמוקרטית , " ששופטיה צריכים לפסוק לפי עקרונות אתיים ופוליטיים מתוך " מורשת ישראל" ושעל " המשפט העברי" להנחות את מחוקקיה ורשויותיה . חברי הכנסת קיוו , כך נראה , שהצהרות כגון אלו יאפשרו להם לאחוז את המקל בשני קצותיו , כלומר להימנע ממלחמות התרבות הקשות הכרוכות בניסיון לעצב למשפט הישראלי תוכן יהודי–עברי–ציוני–ישראלי ( מעולם לא הושגה הסכמה
|
|