|
|
עמוד:10
ובדיון על ביטוי התרבות היהודית במשפט . כוונתי לקושי , לחוסר התוחלת ולסכנה שבעצם הניסיונות לעגן זהות בנורמות משפטיות ובמאמצים לבסס את ישראליותו של המשפט הישראלי על התוכן היהודי של המשפט . הספר מראה שהחברה הישראלית מצאה דרכים אחרות לבטא את זהותה ולכונן כאן תרבות תוססת ואיתנה , והוא מסביר מדוע דרכים אלה עדיפות על דרך החתחתים של הניסיון ליצוק תוכן יהודי–עברי–ישראלי במשפט או לכלול בו הכרזות מעורפלות על יהדותם של המדינה ומשפטה . הרצון לבטא את הזהות והתרבות במשפט הוא מובן ומקובל . אבל כאשר מדובר במשפט הישראלי אין זו משימה קלה כלל ועיקר , משום שלא ברור מה עושה את המשפט הישראלי לישראלי ומה מבדילו ממשפטן של חברות אחרות : האם מדובר בתוכן ישראלי מיוחד המשקף את התרבות בישראל ? האם ישראליותו של המשפט מתבטאת בעקרונות יהודיים–ישראליים כלליים המנחים את המשפט ? האם ישראליות זו מתבטאת בצורה מיוחדת של המשפט ? או שמא ישראליותו של המשפט , בפשטות , נובעת מהיותו משפטה הרשמי של מדינת ישראל ? ואולי משום שהוא משפטה של " החברה הישראלית" ועל כן מבטא ממילא את תרבותה ומנוסח בשפתה העברית ? ההיסטוריה של המשפט בארץ מלמדת שהתשובה שניתנה על פי רוב לשאלה הזו היא שהמשפט הישראלי הוא ישראלי מכיוון שהתוכן שלו הוא שמשקף בדרך כלשהי את הזהות והתרבות הישראלית . הספר קורא תיגר על התפיסה הזו ועל הקריאה לבסס את ישראליותו של המשפט הישראלי על " תוכן יהודי–עברי–ישראלי , " ובאופן כללי — על הניסיונות " לעגן" את זהותה היהודית של ישראל באמצעות טקסטים משפטיים כגון הצעת חוק היסוד האמורה . אני טוען שזהו מפעל מעורפל ומסוכן שאין שום אפשרות מעשית להוציאו לפועל ושנזקו רב מתועלתו . זהו פרויקט חסר סיכוי משתי סיבות : ראשית , אין הסכמה — וספק אם אי פעם הייתה — על התרבות והמורשת היהודית ; ושנית , אין הסכמה על הדרכים לתרגם תרבות ומורשת אלו למשפטה של מדינה חופשית מודרנית . ההיסטוריה גם היא מלמדת שמאה שנות מאמצים לעגן את הזהות היהודית במשפט בעל " תוכן יהודי" הסתיימו בלא כלום . אנשי רוח נוטים לחשוב שמאמץ כן ואמיתי יותר היו מביאים להצלחה במפעל הזה . נראה שכך חושבים גם חברי הכנסת מציעי הצעת החוק . אבל האמת היא שהיה זה כישלון ידוע מראש : החברה
|
|