|
|
עמוד:46
תפיסה זו מכונה ׳תפיסת האמ ָ נה החברתית׳ . הביקורת על עמדה זו נוגעת כמובן לשאלה מה יקרה כאשר לבגידה באמון לא יהיו השלכות חברתיות ( טבעת המלך גיגאס . ( אדם המ וּ נע רק מאינטרסים חברתיים יבגוד באמון אם וכאשר אף אחד לא יוכל לזהותו כבוגד – ולכן אינו באמת ראוי לאמון . מענה אפשרי לביקורת זו הוא הפנמת האינטרסים החברתיים על ידי מושא האמון : אדם ראוי לאמון הוא אדם שהפנים את הנורמות החברתיות הנוגעות לעמידה באמון , ולכן לא יבגוד באמון גם אם תהיה לו הזדמנות . סוג אחר של אינטרסים שמוצע כמצדיק אמון הוא האינטרס לשמור על סוג מסוים של יחסים ( טובים ) עם נותן האמון - כשאדם כלשהו רוצה לשמר את יחסיו עם אדם אחר , סביר להניח שהאחר יכול לסמוך עליו שלא יפר את אמונו . הטענה נגד תפיסה זו היא שהרצון לשמר מערכת יחסים אינו נובע בהכרח מכוונות שבאמת מצדיקות את האמון . ייתכן למשל שלמושא האמון יש רצון לשמור ע ִ ם אחר על מערכת יחסים טובה , אבל הרצון הזה נובע מהיכולת שלו לנצל את האחר לצרכיו הנלוזים . דוגמה אפשרית היא זו של אדם המעוניין לשמור על יחסיו הטובים עם חברו העשיר על מנת לנצל אותו ולחיות על חשבונו . הטענה היא שאף על פי שאותו אדם יהיה צפוי לפעול בהתאם לאמון שייתן בו חברו , אין בכך כדי להצדיק אמון אמיתי ( הכולל כאמור גם פתיחות ואמונה ברצון טוב . ( התפיסה המרכזית השנייה לגבי מוטיבציה המצדיקה אמון מתמקדת כאמור לא באינטרסים של מושא האמון אלא ברצונו הטוב ( ונקראת משום כך תפיסת ה״רצון הטוב״ . ( לפי תפיסה זו מה שהופך אדם לראוי לאמון הוא הרצון שלו להיטיב עם נותן האמון , לפחות בהקשר של המשימה שנותן האמון מפקיד בידי מושא האמון . תפיסה זו עמידה בפני הביקורות על גישת האינטרסים ( לפיהן לא כל האינטרסים נובעים מרצון אמיתי , ( ואכן נראה כי קיים קשר מהותי בין אמון לבין רצון טוב – אמונה בסוג מסוים של רצון טוב היא אחד המאפיינים הקוגניטיביים של אמון . הביקורת על גישת ה״רצון הטוב״ נמתחת משני כיוונים : מצד אחד , יש הטוענים שרצון טוב הוא תנאי ״חזק״ מדי עבור אמון – שניתן להיות ראוי לאמון גם בלי שיהיה רצון טוב כלפי נותן האמון . פעמים רבות , כך נדמה , אנו נותנים אמון באנשים בלי להכיר באופן מיוחד את יחסם כלפינו ובלי להניח שמדובר ביחס של רצון טוב . כך למשל , אדם יכול לסמוך על הרופא שלו מתוקף תפקידו כרופא , גם אם אינו מניח שלרופא אין כלפיו יחס טוב במיוחד . ניתן גם לתת אמון בזרים בלי היכרות כלשהי איתם , כלומר בלי שיהיה בסיס להנחת רצון טוב מצדם . מצדדי גישת הרצון הטוב יאמרו כי גם אם מושא האמון זר לנו , אנחנו יכולים להניח שיש לו רצון טוב כלפינו אם גם הוא וגם אנחנו נמצאים בתוך ה ֶ קשר חברתי מסוים . ניתן לראות למשל שאנשים במדינה מסוימת בדרך כלל נותנים אמון זה בזה יותר מאשר בבני מדינה זרה , אלא אם הם שייכים לקבוצות התייחסות שונות ( מגזר , גזע ) בתוך אותה מדינה . הביקורת השנייה כלפי גישת הרצון הטוב היא שרצון טוב הוא תנאי ״חלש״ מדי – או במילים אחרות אינו תנאי מספיק לביסוס אמינות . אדם יכול להתנהג כלפי זולתו כאילו יש לו רצון טוב ,
|
|