|
|
עמוד:9
תודות כתיבת הספר הזה לקחה הרבה זמן . הוא החל כמאמר ב– The New Republic לפני כמעט רבע מאה . במהלך השנים הופיעו טיוטות מוקדמות של אחדים מהפרקים –ב , Dance Theatre Journal , Partisan Review Performing Arts Journal , The Drama Review ושאר כתבי עת . אבל מדוע לקח לי זמן רב כל כך להשלימו ? " "להשלים היא מילה מוזרה בקשר למרס קנינגהם , אדם - בן 84 בעת כתיבת שורות אלו - שהתוצר הכוריאוגרפי שלו אינו מגלה שום סימני האטה . לרוע המזל , אחת הבעיות בכתיבה על אמן פורה כמו קנינגהם היא שהוא מאפשר לך לקחת את הזמן במצפון שקט . היה רגע אחד בתחילת שנות השמונים - הוא זכור לי היטב - כשלקחתי נשימה עמוקה והכרזתי , " עכשיו או לעולם לא ... הגיע הזמן לסיים איכשהו את הפרויקט הזה " . אבל קול אחר לחש בתוך ראשי , " החיפזון מהשטן " ! מה על כל העבודות החדשות לקולנוע ולווידיאו שקנינגהם יצר באותה העת ביחד עם אמנים כמו צ'רלס אטלס וגם ( מעט מאוחר יותר ) אליוט קפלן ? האם לא חכם יותר לחכות ולראות לאן תוביל כל היצירה החדשה הזאת ? עשר שנים אחר כך , בתחילת שנות התשעים , התעוררה בי נחישות דומה לסיים ... עד שקלטתי שקנינגהם פתח בדיוק בסדרת חקירות חסרת תקדים של שילוב מחשבים ושאר אמצעים טכנולוגיים דיגיטליים . מה שנדמה כאור שבקצה מנהרת ההוצאה לאור , התברר כריצוד על מסך המחשב שעליו חוברו כעת הריקודים של קנינגהם .
|
|