|
|
עמוד:7
אינו מקרה ייחודי ומנותק , אלא משתתף – אמנם רדיקלי – בסביבה שבה סימנים מקבלים תפקיד מרכזי . גם בגיבור הרומן יצחק קומר אני רואה מעין דמות סמיוטית . הרבה נכתב על התפתחותו – ועל אי התפתחותו – מהיבטים אידאולוגיים ולאומיים , ארוטיים , דתיים ואחרים . ואני מבקשת לזרוע אור על התפתחותו של יצחק האיש העובד , המגיע לארץ ישראל בגלל חלומו להיות עובד אדמה או פועל , ולאט לאט הוא מוותר על החלום ולומד את מקצוע הצבעות . בקריאה שלי , משרטט יצחק קומר במהלך התקדמותו המקצועית ציר סמיוטי ששני קטביו הם עבודת האדמה ועבודת האמנות : עבודת האדמה כרוכה בסימון מזערי , ועבודת האמנות – בסימון מר י . יצחק עצמו אינו מסוגל לגעת אפילו באחד מן הקטבים האלה , אבל תנועתו ההדרגתית מן האחד לעבר האחר חושפת משהו מעניין לא רק בהתפתחות דמותו , אלא גם באופן שבו סימנים מתפקדים ברומן . בשיאה של האבולוציה המקצועית והסמיוטית שלו , יצחק מפיק את יצירתו האולטימטיבית , את בלק , שמעתה יקבל חיים נרטיביים משל עצמו . בחלק השני של החיבור אני מתמקדת בדמותו של הכלב , שהוא סימן מהלך , ובוחנת כמה מן הסוגיות הסמיוטיות שהוא מעורר , ובהן סימן שמשקר , בלק בבחינת עבודת אמנות ושי ם . ( naming ) לבסוף אני שואלת אם האפקטיביות של סימנים , כמו שהיא מוצגת ב'תמול שלשום , ' נובעת רק מן האופן שבו הם נקראים ומפורשים , או שמא סימנים מקבלים ברומן כוח פנימי שאינו תלוי בקריאה ובפרשנות . הפרספקטיבה הסמיוטית שלי חבה הרבה לקווי המתאר שהתווה דן מירון בשני המאמרים המקיפים שכתב על ' תמול שלשום . ' מירון רואה ביחסים בין ה'מילה' ל'דבר' – נושא שלדבריו בקושי נגעה בו הביקורת – אחד הנושאים המרכזיים ברומן . ואכן , סימנים כמעט אינם מופיעים ברומן בפני עצמם , אלא מתוך זיקה ל'אובייקט , ' ' דבר , ' או ' עובדה'
|
|