|
|
עמוד:י
אולם , בשנים שאחרי חתימת הסכם אוסלו ב , 1993 חלה התפתחות חשובה . למרות שפתרון הסכסוך הישראלי ערבי הוא עדיין חזון לעתיד , התחיל הדיון הציבורי לגלות עניין חסר תקדים בסוגיות שנדחקו לשוליים במשך שלושים שנה ויותר : המהפכה החוקתית , הקרע בענייני דת , האלימות במשפחה , האבטלה והמדיניות כלפי בני מיעוטים . כל אלה , ונושאים נוספים , נדחפו לכותרות ותפסו מקום לא קטן בסקרי דעת קהל העוקבים אחרי הבעיות המעסיקות את הציבור . גם פוליטיקאים מכל המפלגות מצאו את עצמם נדרשים לנקוט עמדות בעניינים שלפני שנים מעטות נראה שהם מתאימים לדיון ציבורי רק במדינות אחרות . מובן שאי אפשר לדעת אם יהפוך שינוי זה לתופעה של קבע . אך דומה כי העיסוק הגובר באופיים של המשטר והחברה בישראל מסמן את קצה של הנכונות להמשיך בהדחקת נושאים מעין אלה . הצורך לפתוח בדיון בנושאי פנים ידרוש , כנראה , תהליך מסוים של חינוך עצמי ושל לימוד , בקרב אזרחים ומנהיגי ציבור כאחד , לגבי ההשקפות השונות - רדיקליות , ליברליות ושמרניות - שפותחו במערב כדי להתמודד עם הסוגיות האלה מאז ייסודה של הדמוקרטיה המודרנית לפני למעלה ממאתיים שנה . בספרו עימות בין השקפות , מציג הכלכלן וההיסטוריון האמריקני הנודע תומס סואל מעין "מורה נבוכים" למחשבה המדינית והחברתית המערבית בשתי המאות האחרונות , ולהשלכות של תפישות שונות על הסוגיות המרכזיות של ימינו . לטענתו , ביסוד המאבקים הפוליטיים המתמשכים בעולם הדמוקרטי מונחת מחלוקת בסיסית לגבי טבעם של האדם ושל החברה האנושית . ממחלוקת זו נובע עימות מתמשך
|
|