|
|
עמוד:11
מירה : אבל אתה מאמין שאתה אנדרה היידו . אנדרה : להאמין שאני אנדרה היידו זו כבר מידה מסוימת של שיגעון . יש אנשים שחושבים שהם נפוליאון , ואז מאשפזים אותם ; אבל המשוגע הכי גדול , שהוא נפוליאון עצמו , לא אושפז . השאלה היא לא אם האדם טוב או לא , אלא אם הוא באמת עצמו או לא . רב זושה אמר : " בעולם העליון לא ישאלו אותי מדוע לא היית משה , אלא מדוע לא היית זושה " ! את ההיצמדות לחזון מסוג זה אני רגיל להמשיל לקריאה בפרטיטורה . החיים שלי הם מעין פרטיטורה שאני קורא בה ; אני שומע מה צריך להיות בה וגם קורא בה את התפקיד שלי . אני מצווה לעסוק בזה כל הזמן — לקרוא את הפרטיטורה של החיים שלי . בכל ההתעסקויות יש דבר שדוחף אותי לדעת אם התפקיד שאני מנגן באמת מתאים לפרטיטורה הכללית או שאני מנגן צלילים לא נכונים . מירה : וכל הזמן אתה גם כותב את הפרטיטורה של החיים שלך וגם קורא אותה . אנדרה : כותב ונכתב כל הזמן , ויחד עם זה הולך כל הזמן קדימה . כמו מנצח , שבמחשבתו תמיד צריך להקדים בכמה שניות את מה שמנגנים , להיות מוכן כשמתחיל קטע באווירה אחרת , למשל . הוא צריך לשמוע מה מנגנים כעת , וגם מה שצריך לבוא , וגם לזכור מה שהיה קודם , ללכת קצת אחורנית . כך בערך אנחנו “ מנצחים" על החיים שלנו . מצד אחד אתה הולך כל הזמן קדימה — זה החזון , כמו עיניים של רכבת , שרואות הרבה יותר רחוק , שרואות לאן צריך להגיע . ללא החזון אי אפשר להיות מוזיקאי . מצד שני , המציאות : מה מנגנים עכשיו ? לעתים זה בכלל לא מצלצל כמו שדמיינתי , זה לא מה שרציתי להגיד . הבדיקה דרך המציאות מאוד כואבת . מפני שאני שומע את עצמי מזייף . ולפעמים קורה דבר אמיתי , ואני אומר בדיוק את מה שאני חושב . וכשכבר נראה שהדברים יוצאים לפי אמיתותם , פתאום שוב הכול משתבש והספק מתחיל ! למה יש בזה כל כך הרבה “ חול ? " מאיפה החול הזה ? האם הוא מבטא משהו , או שזה לא הרעיון שלי ? למה אמרתי את זה ? והאם אני מפחד מפני היושב מולי ? עכשיו באה הביקורת , ההתנגשות עם המציאות , וזה כמובן חשוב מאוד ביצירה . כל יום עליך לשמוע את היצירה שלך בפנים , ואחרי זה לשמוע מה עשית גם מבחוץ . מירה : אז בכל נקודת זמן אתה נמצא בקשר מודע מאוד עם מה שהוא
|
|