שיחה ראשונה לקרוא את הפרטיטורה של החיים

עמוד:10

המציאות . יש גם בעלי חזון שבונים את כל העולם בתוכם ובכלל לא אכפת להם אם זה מתממש מחוץ להם . אנדרה : כן , קפקא , למשל . הוא עשה את כל המהפכות בפנים , הוא שינה את כל העולם מבפנים . ואחר כך אמר למקס ברוד : אתה יכול לשרוף את הכול , לי זה לא משנה . אבל הרבה אנשים עושים את כל המהפכות הללו אפילו בלי לכתוב מילה . לי ברור שבעל החזון גדול יותר מאיש שפועל בלעדיו . לפי זה הייתי צריך לחיות רק למען החזון ולא להתפשר עם הצורך להתפרנס . אך הפער בין חזון למציאות גדול מאוד . על כן אני רץ כל הזמן מהקצה האחד , שאני קורא לו חזון , אל הקצה השני , שהוא המציאות . ברור שהעיסוק באמנות מחזק את צד החזון . כשאני יושב כל היום ועוסק בקומפוזיציה , אני בונה עולמות בפנים . לפעמים זאת חוויה אדירה . אבל אילו בניתי את עצמי רק על החזון הייתי מטורף לגמרי . מאהלר אמר פעם : “ בראתי עולמות " . והוא באמת התכוון לזה . כששאלו אותו פעם למה הוא לא מסתכל על הרי האלפים , הוא אמר : " הם כבר בתוך המוזיקה שלי " . זאת לא פרנויה , זאת ההרגשה שכל מה שיש בחייו נכנס לתוך מה שהוא עושה . אם בטהובן היה כותב את הסימפוניה התשיעית קצת אחרת , הוא היה מרגיש חטא איום כלפי הבריאה , כלפי הייעוד שלו . יש גם חזונות אחרים . אצלי היהדות היא חלק מהחזון — הרצון לתקן את העולם דרך הבנת התורה והיישום שלה . אדם שחי את התורה כמו שצריך , אצלו זה הכול , זה במקום הסימפוניה התשיעית . מה שקשר אותי ליהדות בהתחלה לא היה הצד הפרקטי . אני לא כל כך אהבתי את הצד “ המסודר" הזה — השייכות החברתית , הקהילה , בית הכנסת ; אבל כשהתחלתי ללמוד תלמוד הבנתי את הרעיון שיצר את העם היהודי , הרעיון שיצר אותנו קרובים זה לזה ושונים מאחרים , ואז הרגשתי משהו מן החזון היהודי . החזון דומה לשיגעון , בשניהם ההנחה היסודית דומה — המחשבה שאני שונה , שאני יכול לעשות משהו שונה . שאלו פעם את ז'אן קוקטו מה הוא חושב על ויקטור הוגו , והוא אמר : “ אתה מתכוון למשוגע הזה , שחשב את עצמו לוויקטור הוגו " ? זה יכול להיות המוטו לכל בעל חזון — הרי אדם נורמלי לא יכול לחשוב שהוא ויקטור הוגו . האחד שבאמת האמין שהוא ויקטור הוגו , ומימש את זה — חייב להיות משוגע .

הקיבוץ המאוחד


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר