|
|
עמוד:7
פתח דבר ספרם של מירה זכאי ואנדרה היידו ראה אור ב , 1999 ועתה לפנינו מהדורה חדשה ומורחבת שלו . למהדורה זו נוספו שתי שיחות חדשות , שנערכו כחלוף קרוב לחמש עשרה שנים מפרסום המהדורה המקורית . השיח רב השנים בין השניים הוא כיומן הזמן והמקום , והוא משקף את האמונה , את העשייה , את הביקורת ואת החזון של שני אנשים שונים מאוד ועם זה קרובים מאוד ברוחם . היא — זמרת אמנית חילונית , הרואה בעצמה אדם אמוני ; הוא — מלחין שאישיותו משלבת בין רוחו החופשית והסוערת של האמן למסגרת החמורה שמכתיב אורח החיים הדתי שקיבל על עצמו . שניהם עברו מסלול ייחודי מאוד בחייהם האישיים ובמרחבי האמנות , החינוך והישראליות . שניהם אנשי העולם הגדול , ועם זה יהודים וציונים בהכרתם , אמנים הקשובים לאקלים שבו הם פועלים , מלמדים ויוצרים , ואשר מכלול עבודתם האמנותית והחינוכית משקף מחויבות עמוקה לסביבתם . בפרק הזמן שבין הופעת המהדורות , רבות השתנה בסביבה זו , לא בהכרח לטובה . השיחות המקוריות הושפעו לקראת סופן מהזעזוע שחולל רצח יצחק רבין . הביקורת והספקנות שהביעו זכאי והיידו בדבריהם לפני הרצח , קיבלו לאחריו משנה תוקף וחריפות . כבר בשיחותיהם אלה מצביעים השניים על השיבוש המהותי שנוצר בחיי האומה והחברה עם שקיעת הישראליות והשתלטותה של הלאומנות . מסביר אנדרה היידו : “ קל לנו לטעון שהאלימות התלבשה על הרעיון הדתי ועל הרעיון הארצישראלי . אבל זה הרבה יותר דיאבולי ] ... [ הרע אף פעם לא מסתפק בלהיות גלוי , הוא מתלבש במשהו יפה במקור . וכאן הערבוב הוא כל כך אקספלוסיבי , שאתה כבר לא יכול להפריד בין הדברים ] ... [ לא יכולה להיות חשיבה אתית אם אין חשיבה אינדיווידואלית " . אלא שחשיבה אינדיווידואלית מצריכה התכוונות של האדם אל פנימיותו . התכוונות זו עומדת ביסוד המעשה האמנותי . באמצעותה יכול אדם לא רק לשלוט ביצרו אלא גם ליצור מתוכו . חיבור אותנטי זה של היוצר לנפשו הוא שהופך את יצירתו לחד פעמית , והוא שמבטיח את חיוניותה .
|
|