|
|
עמוד:8
החיפוש אחר החיבור הפנימי והשמימי המתבקש ביצירה הוא הלייטמוטיב של הדיאלוג המתמשך בין מירה זכאי לאנדרה היידו . השיחות בין השניים פורשות בפנינו את מציאות חייהם מהפרטי ועד הציבורי , והיא כגזע עץ עבות הספוג היסטוריה , תודעה יהודית והוויה ישראלית . באורח חייהם כאמנים , כאנשי משפחה וכבעלי תודעה ציבורית , היידו וזכאי מבקשים לבטא את אותו חיבור המתורגם למעשה היצירה והפרשנות . מכאן הצורך הדוחק שלהם להתחבר לנקודת הארקה שתהא אישית , מקומית ואוניברסאלית גם יחד . האמונה בכוחה של האמנות כהתגלמות הטהורה והמזוקקת של רוח האדם היא שמונעת את הדוברים בספר שלפנינו מלאבד תקווה , גם לנוכח התקשחות המציאות החברתית , הפוליטית והתרבותית . אמונה זו מלווה חיים של עשייה אמנותית , חינוכית , חברתית ותרבותית , היכולים להוות מקור השראה ומורה דרך לכל מי שהאמנות , על עושר היבטיה , היא בנפשו .
|
|