|
|
עמוד:13
לי כאהבה וכמקצוע - ספרות התלמוד - ישנן נשים בודדות , ששרדו את המסננת הצפופה של הדורות . הנשים הללו לא היו מאושרות או בריאות יותר מהאימהות שאימצתי לי , אך הן יותר פתוחות לפרשנות : הן זמינות לי בכל עת שארצה , הן נכונות לניסיונות פרשניים שונים ומשונים , הן עברו כל כך הרבה דברים במהלך הפרשני של הדורות , כך שאני בטוחה שהן מספיק חזקות בשביל לשאת גם את המסע שלי , את הכעסים ואת הכאבים שאביא לפתחן . וחשוב לא פחות - המסגרת הסיפורית שלהן כבר נכתבה , הן לא יתפרקו לי במהלך הדרך והן כבר לא ימותו . לוקחת את האימהות התלמודיות לטיפול בדקות בהן התחלתי להקליד את המסע להצלת ברוריה מההתאבדות הבנתי שאני לא מתכוונת ולא יכולה להציל אותה לבד . הבנתי שאני רוצה עזרה . אין לי מושג איך מצילים אישה ממשאלה אובדנית , איך מחלצים אותה מעומק הבאר בה היא נמצאת . ככל שהעמקתי בקריאת הסיפורים על אודות ברוריה התחוור לי שמשימת ההצלה היא קשה ואולי אפילו בלתי - אפשרית . מה יש לי להציע לה ? האם א יאלץ ' למכור לה ' בדותות כחלק מתהליך ההצלה ? האם באמת לא כדאי לה להתאבד ? שאלתי את עצמי : מה הייתי עושה אם ברוריה היתה נכנסת עכשיו לחדר העבודה שלי ופורשת בפני את סיפורה ? מה הייתי אומרת לה ? אולי כדאי לי להתעקש ולפגוש את ברוריה ברגעיה האחרונים . היא לא היתה מגיעה אלי ולכן אני הייתי צריכה ללכת אליה , אל חדר השינה שלה . שם , בסמוך למיטה הזוגית - בה נהגה לישון עם רבי מאיר , בה השכיבה את שני בניה המתים בשבת הארורה ההיא - שם היא חנקה את עצמה למוות . אני מתארת לעצמי שאם היא בכתה הייתי בוכה איתה , אני מקווה שהייתי אוזרת כוחות ומנסה להקשיב ולבדוק אם יש שם כאב או יאוש , ואולי החלטה צלולה . הייתי מספרת לה כמה היא חשובה לי . הייתי מקווה שהשיחה תרגיע אותנו מעט ותשיג עוד כמה דקות קריטיות . בחיים שלי אני מכירה בעיקר את הטיפול הפסיכולוגי כזירה מסודרת ויעילה לבחינה של כאבים ולחיפוש אחר מוצא , ואני מכירה גם את
|
|