|
|
עמוד:18
שרותו בפריז , ( 1963-1961 ) עת היה נוסע ללוזאן בשוויץ לפגוש את הוריו של ויקטור לוי למסור מכתביו אליהם ולעדכנם . מאז שסיים תפקידו במוסד , נבות שומר על קשר אישי עם כל האסירים ובני משפחותיהם , וגם הם מעידים כי נענה לכל פניה ותמיד משתדל לתמוך ולסייע ככל שביכולתו . סרן בדימוס רוברט דסה היה אחד מאותם " אסירי ציון . " כשגויס לרשת היה בן . 18 כיום , בן , 81 אב לשלושה וסב לשבעה נכדים . הוא מתגורר ברמת השרון , מצבו הבריאותי לא מזהיר אך הזיכרונות אינם מרפים . זיכרונות על גיוס מטעמים של "ציונות ולתת למען המדינה , " על האימונים שעבר בארץ , על קורס הקצינים שהחל אך לא סיים . היום הוא מתריס : "בארץ התעסקו עם השאלה הלא נכונה , מי נתן את ההוראה . השאלה היתה צריכה להיות איזו הוראה ניתנה , שכן אותנו הכינו לריגול , לאיסוף מודיעין . לא לפעולות חבלה . " לדסה ולחבריו תרעומת קשה על הממסד ועל ההתחמקות מאחריות , ובעיקר על המחיר היקר והסבל שבני משפחותיהם שילמו . "לא ציפיתי , " הוא אומר , ומציין שכשעלו בני משפחתו לארץ כשהוא עוד היה בכלא , אמר להם : "יש לנו חברים טובים והם יטפלו בכם . " אך ה"חברים" לא חיכו ולא טיפלו . בהקשר זה הוא מזכיר את דברי דוד בן - גוריון לאסירי הפרשה : "מכרו אתכם . " מאז שוחרר ועלה לארץ ב 1968 - היה דסה במשך עשרות שנים עיתונאי , כולל סיקור נושא מצרים , עד שפרש לפנסיה ב . 1994 - הוא חזר למצרים ב 1977 - לבקר את משפחתו וגם כתב ספר " בחזרה לקהיר , " שבו פרסם ציורים שצייר תוך כדי המאסר והצליח להבריחם מהכלא . מבחינתו , רצח נשיא מצרים אנואר סאדאת היה "רצח של השלום , " ומאז השתנה יחסו ונסיעותיו למצרים הצטמצמו . מרסל ניניו , האישה היחידה ברשת , היא כיום בת 85 ומתמודדת עם בריאות לקויה , אך אופייה ה"פייטרי" לא נפגם . היא גרה בדיור מוגן באזור השרון , ומעידה כי "אם יש כאבים אז הגוף בריא . " במקרה שלה לא מדובר רק על כאבי גוף , זכר למכות ולעינויים , אלא בעיקר המכות לנפש . בשל העינויים וכדי לא להסגיר סודות , ניסתה מרסל להתאבד במהלך החקירה אך לא הצליחה ונפצעה קשה . לאורך כל השנים ועד היום יש לה סיוטים שבהם היא אסורה בבית סוהר . ניניו אינה מעוניינת להתייחס להיבטים הפוליטיים של "הפרשה . " לאחר שנעצרה והחלו החקירות , העינויים וההשפלות , הייתה לה תקווה שמי ששלח אותה גם יסייע לה . כגודל הציפייה כך גודל האכזבה . "נטשו אותנו , " היא אומרת בכאב 60 שנה אחרי , והדבר התחדד אחרי מבצע " קדש" ב , 1956 - כשאחד הקצינים בכלא סיפר לה שישראל ניצחה , שגם השופט שלה נמצא בידי ישראל ושהיא צפויה להשתחרר בתוך ימים . לצד התקווה הגדולה באה אכזבה גדולה . "ידענו שהייתה מלחמה וחיכינו שישחררו אותנו , אך זה לא קרה . ריציתי את כל גזר הדין ... מדי פעם הגיעו חבילות דרך הצלב האדום אבל כמעט ולא קיבלנו חיזוק , תמיכה או התעניינות במצבנו מאלה ששלחו אותנו . זה הציק ומציק גם היום . " התחושות התחדדו גם במהלך מלחמת ששת הימים ואחריה : "לא היה קשר עם הארץ אך שמענו רדיו בכל יום והמצרים התגאו שהם מנצחים . בהמשך הבנו שהמלחמה הסתיימה וחיכינו שישחררו אותנו , אך זה לא קרה במשך זמן רב ... תקופת ההמתנה הייתה מאד קשה . " ניניו שוחררה רק ב . 1968 - השלישי מששת האסירים שנותר בחיים , מאיר זעפרן , בן ה 87 - מתגורר בחיפה . בראיון לכתב Nrg לפני כשנה וחצי העיד על שנאת היהודים ועל ניסיון התקפה של אלפי מוסלמים במאי 1948 נגד הרובע היהודי , שד"ר משה מרזוק , מנהיג התא בקהיר , הצליח לסכל . זעפרן צייר לאחר השחרור סדרת ציורים , שבהם תיאר בין השאר את העינויים ועבודת הפרך בכלא טורה : " לקחו אותנו למחצבה של סלעי ענק , כל אחד מאיתנו היה יורד , קשור בשרשראות לרגליו , לבור בעומק 30 מטר . משם היינו מעלים אבנים ששקלו ג"ק 30 כל אחת . כשראו המצרים מישהו שלא עובד לשביעות רצונם , היו דוהרים על גבי סוס ומצליפים בו בשוט , מלקות מלוות בקללות , 1961 - ב . " לאחר שבע שנות מאסר בכלא המצרי , גורש זעפרן ממצרים . › מקורות : את אחי אנוכי מבקש , יוסף מרזוק , הוצאה עצמית , 2013 יהושפט הרכבי , עדות אישית , "הפרשה" מנקודת ראותי . הוצאת "רמות 1994 , " מאיר עמית , האיש והמוסד , אמנון ז'קונט . הוצאת ספרי חמד , ידיעות אחרונות , 2012 מי נתן את ההוראה , חגי אשד . הוצאת עידנים , ידיעות אחרונות , . 1979 עונת הגז , כיתת יורים בבית ג'יז , קלב"ן , שבתי טבת . הוצאת איש דור , . 1992 רוברט דסה , בחזרה לקהיר . משהב"ט , ההוצאה לאור , 1992 ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון הקרן להנצחת קדושי קהיר בשנת 1991 יזמו בני המשפחות השכולות וחברים של עולי הגרדום את הקמת "הקרן להנצחת קדושי קהיר , " מתוך הכרה מפוכחת כי לא לעולם חוסן וכי הערך הלאומי והציבורי של הפרשה אינו נחלת בני המשפחות והחברים בלבד . מכונני הקרן היו דינה ואליהו ברכה , חברים אישיים של משה ושל שמואל מקהיר ומאלכסנדריה , ומר רפאל רקנטי , שהיה שליח הסוכנות היהודית למצרים בשנות ה 40 - של המאה הקודמת ואחר כך שליח המוסד לעלייה ב' שם . בראש הקרן עמד ד"ר חיים סעדיה . בשנים האחרונות עומד בראש הקרן פרופ' נחם אילן יבדל"א . מטרות הקרן הן להנציח את זכרם של קדושי קהיר , לשמר ולהנחיל את מורשתם ואת מורשת חבריהם שפעלו עמם באמצעות : א . עידוד החקר של סוגיות בתולדות יהודי מצרים בעת החדשה בזיקה לארץ ישראל ולציונות . ב . עידוד מפעלים חינוכיים העושים להנחלת פ ּ רות אותם המחקרים . הפעולות העיקריות של הקרן בשנים האחרונות : . 1 הענקת מלגות על מחקרים אקדמיים ( עבודות סמינריוניות . ( . 2 הענקת מלגה לערכת הדרכה שפותחה בעדת "הצופים הדתיים . " . 3 קיום אזכרה שנתית בהשתתפות מאות בני נוער מכל רחבי הארץ . . 4 עדכון ותיקון לוחות הזיכרון בחורש קדושי קהיר שבהרי ירושלים ( בין יד קנדי לחורבת סעדים . ( . 5 הרצאות שוטפות ברחבי הארץ לתלמידי תיכון , לחיילי צה ) ל" בעיקר בחיל המודיעין ) ולקציני משטרה . . 6 הפקת סרט ( אורכו כ 30 - דקות ) על עיקרי "עסק הביש" ולקחיה . מרסל ניניו : "נטשו אותנו , " היא אומרת בכאב 60 שנה אחרי , והדבר התחדד אחרי מבצע " קדש" ב , 1956 - כשאחד הקצינים בכלא סיפר לה שישראל ניצחה , שגם השופט שלה נמצא בידי ישראל ושהיא צפויה להשתחרר בתוך ימים . לצד התקווה הגדולה באה אכזבה גדולה . "ידענו שהייתה מלחמה וחיכינו שישחררו אותנו , אך זה לא קרה . ריציתי את כל גזר הדין מאיר זעפרן : "לקחו אותנו למחצבה של סלעי ענק , כל אחד מאיתנו היה יורד , קשור בשרשראות לרגליו , לבור בעומק 30 מטר . משם היינו מעלים אבנים ששקלו ג"ק 30 כל אחת . כשראו המצרים מישהו שלא עובד לשביעות רצונם , היו דוהרים על גבי סוס ומצליפים בו בשוט , מלקות מלוות בקללות"
|
|