|
|
עמוד:16
ד"ר יוסף מרזוק : " החשש היה שבשחרורם אסירי "עסק הביש" יעוררו שאלות קשות" ד"ר יוסף מרזוק , אחיו של משה מרזוק , שנתלה בינואר , 1955 הינו אחד האנשים הבולטים הפועל לשימור זכר " קדושי קהיר . " מרזוק ( בן ( 86 פעיל במל"ם במשך שנים רבות כנציג המשפחות השכולות . בפעילות הוא החל באמצע שנות ה , 50 - בהיותו בן . 26 הוא ניהל והיה שותף למאבקים שונים , חלקם אישיים , למען הנצחת נידוני קהיר , שחרורם , העלאת הגופות ארצה והמאבק על המודעות הציבורית . לאחרונה אף הוציא לאור את הספר " את אחי אנוכי מבקש , " שכתב במשך שנים רבות . בספר , שראה אור בהוצאה עצמית , מעלה מרזוק טענות קשות נגד גורמים בחיל המודיעין , במערכת הביטחון ובממשלה על אופן התנהלותם בפרשה . מספר ועדות חקירה ובדיקה הוקמו , ספרים ומאמרים רבים נכתבו , אך עדיין יש רק הערכות ולא ברור לחלוטין "מי נתן את ההוראה . " מי לדעתך היה אחראי להתנהלות ? " לדעתי לא נכון למקד את האשמה באיש אחד . להבנתי ולפי המידע שאספתי , המבוססים על חומר ומסמכים רבים , ההוראה ניתנה ע"י ראש אמ"ן דאז , בנימין גיבלי , למוטקה בן צור , שהיה אז מפקד יחידה 131 באמ . ן" זה העביר אותה לביצוע למפקד הרשת במצרים , אברי אלעד . להערכתי גיבלי לא פעל בלי גיבוי או מעורבות של הרמטכ"ל משה דיין , שהיה מפקדו הישיר . אמנם בכל הבדיקות דיין לא נמצא קשור לפקודה זו , אך זו דעתי . " לאלוף מאיר עמית היה תפקיד מרכזי בשחרור האסירים . מיהו בעיניך ? " עבורי אלוף מאיר עמית היה מפקד גדול בעל אישיות ואמות מידה גבוהות מאוד . בשונה מהבכירים האחרים במערכת הביטחון ובהנהגה הישראלית דאז , הוא לא השלים עם הטעות שנעשתה ב 1956 - ( של ההימנעות מלשחררם בעסקת חילופי השבוים מ"ג - ) ושרצו לחזור עליה ב . 1967 - בזכותו שוחררו אז שאר אסירי "עסק הביש" שנותרו במצרים . " " החשש היה שבשחרורם הם יגיעו ארצה ויעוררו שאלות קשות , ויעמידו את האחראים לטעויות במצב לא נוח . שאלות כמו מדוע הופעלה הרשת ; האם מטרת הפעלת הרשת היתה ריאלית ; איך ועל ידי מי התקבלה ההחלטה להפעיל את הרשת ; כיצד ומדוע הדרג המדיני לא היה מעורב ; כיצד משה שרת , כראש הממשלה ושר החוץ , טען שידע על המבצע רק מקריאה בעיתון . " ? מה ההסבר שלך להתנערות מאסירי "עסק הביש" ולכך שמדינת ישראל לא פעלה לשחררם מייד לאחר מבצע קדש ? " האחראים על ניהול המשא ומתן מטעם ישראל עם המצרים רצו שאסירי "עסק הביש" יישארו אסירים במצרים . החשש היה שבשחרורם הם יגיעו ארצה ויעוררו שאלות קשות , שיעמידו את האחראים לטעויות במצב לא נוח . שאלות כמו מדוע הופעלה הרשת ; האם מטרת הפעלת הרשת היתה ריאלית ; איך ועל ידי מי התקבלה ההחלטה להפעיל את הרשת ; כיצד ומדוע הדרג המדיני לא היה מעורב ; כיצד משה שרת , כראש הממשלה ושר החוץ , טען שידע על המבצע רק מקריאה בעיתון . " ? לאיזה יחס זכיתם מהממסד הישראלי ומחיל המודיעין ? חיבוק חם ? התנערות והדחקה ? " קיבלתי יחס שלילי מאוד . לא רק שלא עודכנתי במעצר של אחי ובהתפתחויות אלא שטרטרו אותי . כך למשל נודע לי על מעצרו של משה רק במקרה , מעיתון הג'רוזלם פוסט . כשאמי הגיעה ארצה מספר חודשים אחרי האסון שפקד אותנו היחידה שקיבלה אותה היתה קצינת הנפגעים של חיל המודיעין , שהודיעה לה על זכותה לקבל תשלום חודשי ודמי ביטוח חיים עבור משה . אף נציג אחר לא של חיל מודיעין או הצבא לא היה שם אז , וגם לא בהמשך . " היו גם יוצאי דופן ? " דווקא על רקע זה בלטו רחל ינאית בן צבי והנשיא יצחק בן צבי , שהזמינו את אמא לביתם בירושלים והעניקו לה יחס אנושי חם . " לו אחיך היה שומע אותך , מה היית רוצה להגיד לו ? " שמילאתי את בקשתו לנטוע עץ בארץ , והקמנו חורשה לזכרו ולזכר חברו שמואל עזר ומקס בינט . לשמחתי , הצלחתי גם במה שנראה בהתחלה כבלתי אפשרי - להביא את הגופות לארץ לקבורה בהר הרצל . אני שמח שהיחס לחללים השתנה והיום המשפחות מקבלות יחס אנושי . " נעשו מאמצים נרחבים לאורך השנים ע"י אמ"ן , צה"ל והמדינה , בעיקר בתקופה הראשונה שלפני המשפט , בניסיון למנוע הוצאתם להורג של מרזוק ועזר . בוצעו מהלכים חשאיים רבים , וניסיונות , גם בערוצים מדיניים , לסייע להם משפטית . כך , בספטמבר 1955 נמסרה למתווך אמריקאי רשימת "אסירי קהיר" להחלפתם ב 15 - אסירים ערביים שהיו בידי ישראל ; בפברואר 1956 נעשה ניסיון להחליפם תמורת אנשי פדאיון מצריים , באמצעות הצלב האדום . לצד זאת עלתה , לפחות פעמיים , אפשרות לפעולה צבאית לשחרורם מהכלא . בקיץ 1955 התבצעה ככל הנראה גיחת צילום מסוכנת בעומק מצרים , באזור הגבול עם לוב , לאחר שהגיע מידע שהאסירים הועברו לכלא בנווה המדבר סיווה . ובאוקטובר - נובמבר , 1956 במסגרת מבצע "תושייה" לשחרור יהודי מצרים תוך כדי "מבצע קדש , " נבחנה אפשרות להסתייע בצרפתים לביצוע פריצה לכלא , שלא התממשה . מסמכים שונים מעידים כי נעשו גם בהמשך ניסיונות להעביר סיוע כספי מידי חודש לאסירים ולבני המשפחות , אך לאסירים הכסף לא הגיע . אסירי "עסק הביש" לא שוחררו לאחר "מבצע קדש" כי מצרים התנגדה נחרצות לדון בשחרורם וראתה בהם בוגדים . לצד הטענה כלפי הרמטכ"ל דאז משה דיין , ש"לא רצה שאסירי "עסק הביש" יגיעו לארץ - " טענה שגם מאיר עמית הסתייג ממנה - ניתן למצוא עדויות לפיהן דיין עצמו הציע ב 9 - בדצמבר 1956 לנציג אמריקאי בכיר , גנרל ברנס , את החלפת "אסירי קהיר" בבכירים מצריים שהיו בשבי הישראלי , כולל אחיו של הרמטכ"ל המצרי , אל - עאמר . הנושא עלה גם בישיבת הממשלה אך המצרים התנגדו לדון בנושא . ככל שנקפו השנים , הצטמצם ככל הנראה העיסוק בנושא , באופן שהוגדר על ידי מאיר עמית כ"בטלנות יותר מאשר כוונה להשאירם בכלא . " בשורה התחתונה , במבחן העיקרי ישראל ונציגיה לא עשו מספיק כדי לשחררם מהכלא . הדבר בא לידי ביטוי בעיקר לאחר מבצע "קדש" ומלחמת ששת הימים . באוקטובר , 1956 לאחר מבצע "קדש , " נפלו אלפי חיילים וקצינים מצרים בשבי , כולל הגנרל דיגוי , נשיא בית המשפט הצבאי שבו התקיים משפטם של "אסירי מצרים . " כולם שוחררו תמורת חייל צה"ל אחד שבוי במצרים . נושא שחרור האסירים לא עלה במו"ם ועל רקע זה גם פרש מצה"ל בזעם , לעדותו , רס"ן אברהם דר . ההתרחשות חזרה על עצמה גם ב : 1967 - אלפי חיילים וקצינים מצריים נפלו בשבי ונושא משה מרזוק . הגופות שלו , של בינט ושל עזר הובאו לארץ לקבורה בהר הרצל
|
|