|
|
עמוד:10
המתנכרות לילדיהן מצד אחד , או חונקות ומסרסות , מצד שני . הפיכת הנושא הזה לנושא ספרותי לגיטימי כמו פתחה שער רחב שהיה חסום שנים רבות , והנושא המודחק , שנמצא לו לפתע מוצא , התפרץ החוצה בעוצמה רבה . תופעה זו בולטת בכתיבתן של סופרות רבות שהחלו לפרסם את יצירתן במחצית השנייה של שנות השמונים של המאה שעברה . עיון ביצירותיהן של סביון ליברכט , צרויה שלו , אורלי קסטל בלום , אילנה ברנשטיין , לאה איני , שולמית גלבע , לילי פרי , אבירמה גולן ואחרות מגלה כי לאמהות המתנכרות והחונקות נוספו אמהות המואסות באמהותן , אמהות הנוטשות כליל את ילדיהן או משתפות פעולה עם אב המתעלל מינית בבנותיו . למעשה , רק בשנים האחרונות ניתן להצביע על שינוי מובהק בתיאוריה של האם הישראלית . אם קודם לכן תיארו הכותבים את האמא בעיקר מנקודת ראותם של ילדיה , נמצא עכשיו , בין השאר , מעבר לנקודת ראותה של האם , מעבר המלווה מטבע הדברים בהבנה גדולה יותר של האם ובהשלמה עמה . דומה שנושא "האם הרעה" צריך היה קודם כול למצוא לו מקום מרכזי בקדמת הבמה של הסיפורת העברית , לפני שבדרך דיאלקטית נמצא מקום גם להבנת האם ולהזדהות עמה . למרות שהכללה זאת אינה נכונה לגבי כל היוצרים והיוצרות הנזכרים כאן , ניתן לומר באופן כללי שייצוגיה של דמות האם בסיפורת העברית החדשה הם אחד מסימניה התימטיים של הסיפורת של בני "הדור השני , " בין אם מדובר בבני החלוצים שהגיעו ארצה בעשורים הראשונים של המאה העשרים , בין אם מדובר בילדים של ניצולי שואה , ובין אם מדובר בבני מהגרים "אשכנזים" ו"מזרחיים" שהגיעו לארץ לפני מלחמת העולם השנייה או לאחריה . ניתן להצביע בהקשר זה על שתי דוגמאות אופייניות : הסיפורת של בני הקיבוצים והסיפורת של הסופרים " המזרחיים . " בסיפורו היפה של משה שמיר , "עד אור הבוקר" , ( 1952 ) מטפל חבר קיבוץ בשם גרשון בעמוס בן השש . אמו של עמוס עזבה את הקיבוץ ואביו עסוק בהכנת סידור העבודה ואינו יודע כלל מי משכיב את בנו לישון . עמוס מוקסם מן המכונה למיון זרעים שגרשון מפעיל , וחולם להפעיל אותה בעצמו . גרשון , ההולך לחדר האוכל כדי להודיע שהוא צריך עובד נוסף ליום המחרת , מהרהר על עמוס שנשאר לבדו
|
|