|
|
עמוד:11
הכפפה עצמית וויתור על האני הפרטי בשם הערך המיוחס לנאמנות עלולים להוביל את הנאמנות אל עברי פי פחת . שכן בנקל אפשר לטעות ולהחליף בין נאמנות לכניעה מוחלטת למושא הנאמנות ; כניעה השוללת מהאדם את האוטונומיה ואת שיקול הדעת שלו . הניסיון ההיסטורי הנורא בהמרה זאת של נאמנות בוויתור מוחלט על האוטונומיה ושיקול הדעת של האני צריך לעמוד לנגד עינינו כשאנו בוחנים את משמעות הנאמנות . האם גלישה אפשרית זו במדרון המסוכן של כניעה מוחלטת היא אינהרנטית לנאמנות עצמה או שמא היא הפרכתה של הנאמנות ? שאלה מרתקת זו הטרידה הוגים שונים , שמקצתם שללו מהנאמנות את ערכה המוסרי בשל הסכנה הכרוכה בה – ויתור על האוטונומיה . ואולם גם אם קיימת סכנה זו , אין היא פוגעת בתבנית הבסיסית של הנאמנות . שכן כמו שראינו , נאמנות מיוסדת על הכרעת האני . הכרעה זו אינה רק הסולם המוביל אל הנאמנות , שיש לסלקו לאחר ההגעה אל הנאמנות עצמה , היא תנאי הכרחי של הנאמנות עצמה . אי אפשר לכונן נאמנות שאין מקורה באוטונומיה של האדם המכונן אותה . לפיכך " צייתנות עיוורת [ ... ] אינה נאמנות אלא השחתה של הנאמנות . " בלשונו של פלטשר : " דבקות עיוורת באובייקט כלשהו של הנאמנות [ ... ] ממירה את הנאמנות בעבודת אלילים . " צייתנות בלא תנאי אופיינית לבעלי חיים , אבל אי אפשר לייחס לצייתנות זו מעמד של חובה שבעלי החיים מקבלים על עצמם . שכן כבעלי חיים אין הם מצויים תחת חובה . נאמנות כסגולה אנושית אינה צייתנות , אלא עמדה שהנאמן מקבל על עצמו ומחייב את עצמו בה . אכן , פלטשר סבור כי לנאמן שמור תמיד " הקול , " דהיינו מנגנוני השינוי והביקורת העצמית , כיסוד מכונן של הנאמנות עצמה . אין להפריז בחשיבותו של " הקול" כמנגנון ביקורת . יסודו של " הקול" מונח בתפקיד המכריע של הנאמן בכינון הנאמנות . גם אם בנאמנות האדם מונחה על ידי המושא , וגם אם הוא מייחס לו ערך בלתי מותנה , הרי אין לזהות את הנאמנות עם מחיקת האני , עם שלילתו העצמית . שכן שלילה עצמית מערערת את הבסיס שעליו מיוסדות הנאמנות עצמה והכרעתו האוטונומית והשקולה של הבוחר בנאמנות . מנקודת מבט זו , צייתנות עיוורת ונאמנות סותרות זו את זו . ניתוח זה , החוזר ומבליט את האופי הקונטינגנטי המתמיד של הנאמנות , מנהיר מדוע נאמנות היא פעולה מתמדת ולא אקט חד–פעמי . שכן תמיד על האדם לשאת בנטל ההתחייבות לנאמנות . נאמנות היא ברית המתחדשת תדיר בין הפועל ( agent ) ובין מושא נאמנותו . לפיכך רויס יכול לקבוע כי הפרדוקס של הנאמנות נעוץ בכך ש"הנאמנות מנצחת לא רק על ידי הקרבה , אלא גם על ידי עבודה מכאיבה והעצב של הכישלון . " 20 לאד , 1967 עמ' . 98 21 פלטשר , 1993 עמ' . 6 22 ראו פלטשר , 1993 עמ' . 10 23 שם . עוד על מובנו של "הקול" ראו שם , עמ' 4 24 רויס , 1920 עמ' . 353
|
|