|
|
עמוד:25
גודל ההחמצה הישראלית נוכח יוזמת סאדאת , שכן קיימת זהות עקרונית בין שני ההסכמים ( שלום צודק לפי החלטה , 242 ישראל תיסוג למרחק מ"ק 40-30 שיכלול את מעברי המתלה והגידי , הצבא המצרי יתקדם מ"ק 10 מזרחית לתעלה , השטח ממנו תיסוג ישראל יהפוך לאזור חיץ . ( במסמך שהעביר סאדאת לארה"ב ב 4 - ביוני , 1971 שביטא את העמדה המצרית הסופית והמוסמכת בעניין הסדר הביניים , נכללו כמה סעיפים חשובים שלא הופיעו בהסדר מ : 1975 - . א בסעיף 1 דובר על התחייבות ישראלית , כבר במסגרת ההסדר החלקי , להשלים את הנסיגה אל הגבול הבין-לאומי בין מצרים לפלסטין ( תנאי זה , הקושר את ההסדר החלקי להסדר הקבע , הופיע כמעט בכל התבטאויותיו של סאדאת בעניין . ( ב . על פי סעיף , 7 הסדרי הנסיגה החלקית אמורים היו להביא להפסקת אש בת ששה חודשים , שבמהלכם יקבע נציג האו"ם את לוח הזמנים להמשך הנסיגה הישראלית ( מחתימת הסדר הביניים 1975-ב עד לחתימת הסכם השלום עם מצרים עתידות היו לחלוף כארבע שנים . ( ג . עוד נאמר באותו סעיף כי נציג האו"ם יקבע את לוח הזמנים הנדרש ליישום כל חלקיה ותנאיה של החלטת מועצת הביטחון 242 ונסיגת ישראל מכל השטחים הערביים הכבושים ( כלומר , לא דובר על הסדר נפרד מצרי-ישראלי , אלא על הסדר ערבי-ישראלי , נוסח שלא הופיע אפילו בהסכם השלום שנחתם עם ישראל , שם נאמר : מצרים וישראל מזמינות את הצדדים הערביים האחרים לסכסוך זה להצטרף לתהליך השלום עם ישראל . ( היו אפוא הבדלים , אפילו מהותיים , בין ההסדר החלקי / ביניים שסאדאת היה מוכן לקבל לפני המלחמה , לבין זה שקיבל אחריה . מתווה ההסדר שקיבל ב 1975 - היה קרוב למתווה ההסדר החלקי שבו רצתה ישראל לפני המלחמה . לא נכללו בו שלושה העקרונות שעליהם לא היה מוכן סאדאת להתפשר כמלוא הנימה לפני המלחמה : קבלת התחייבות ישראלית מוקדמת , מראש , במסגרת ההסדר החלקי , לנסיגה לקווי 4 ביוני ; 1967 התנגדות להסדר נפרד מצריישראלי ; וניהול משא ומתן ישיר עם ישראל . לרתום את ארה"ב לצדו ככלל אני סבור שעל ניתוח ההתרחשויות של 1971 להתבסס על המידע שהיה מונח אז בפני מקבלי ההחלטות , ועל הבנתם את המציאות בזמן אמת , ולא בדיעבד , בפרספקטיבה המביאה בחשבון אירועים שקרו בהמשך הדרך כמו מלחמת יום הכיפורים וחתימת הסכם השלום בין מצרים וישראל . הגם שמדינאים נדרשים לצפות קדימה ולתכנן מהלכים מראש , מן הראוי לשפוט את החלטותיהם , הישגיהם וכישלונותיהם , בהתייחס למציאות של תקופתם ולתמונת המצב שעמדה לנגד עיניהם . נטען כי ההנהגה והמודיעין הישראליים לא הפנימו את התפנית האסטרטגית שחלה במדיניות המצרית עם עליית סאדאת לשלטון . אמנם , אין ספק כי סאדאת אכן החליט לבחון את פוטנציאל האופציה המדינית להשגת מטרותיו ( במקביל לשימור ולפיתוח האופציה הצבאית , שאותה לא זנח בשום שלב , ( באמצעות ארה"ב , שלה ייחס השפעה מרחיקת לכת על ישראל . אך זאת , בלי לוותר על יסודותיה הבסיסיים של הגישה הנאצרית , שבעיניו דרך יישומה היא שכשלה , לא יסודותיה . על פי גישה זו , עצם קיומה של ישראל באזור כרוך בעוול היסטורי לערבים , מהווה אתגר ואילוץ פוליטי-אסטרטגי לעולם הערבי ולאינטרסים של מצרים . על כן סאדאת היה מוכן לאמץ , ברובד האופרטיבי , את “ תכנית רוג'רס , " על יסוד ההנחה שארה"ב דבקה בה כמתווה המועדף לפתרון המשבר המזרח-תיכוני . אין ספק ששני מהלכיו המדיניים המרכזיים של סאדאת בפברואר - 1971 יוזמתו הפומבית להסדר פתיחת התעלה 4 ) בפברואר ) ותשובת מצרים ליארינג 15 ) בפברואר , ( שלפיה היא מוכנה להיכנס להסכם שלום עם ישראל אם ימולאו תנאיה - ביטאו דרך מדינית מצרית חדשה . הייתה זו השתחררות מכבלי מדיניותו של נאצר ותפנית ברורה לעבר ארה"ב . מטרתו הייתה לרתום את ארה"ב לצדו . לשם כך פעל לשכנע אותה בנכונותו להגיע להסכם שלום עם ישראל , ולהתקדם אליו באופן שיפחית במידה ניכרת את סכנת חידוש העימות הצבאי . כך ביקש להעניק לאמריקאים זמן ומרחב תמרון לשכנע את ישראל , או לכפות עליה הסדר שיעלה בקנה אחד עם מטרותיו . מהלכיו נשענו על הבנה מצרית מוצקה כי ארה"ב ומצרים רואות עין בעין את פתרון הקבע ליישוב הסכסוך במזרח התיכון - תכנית רוג'רס . סאדאת העניק קדימות ברורה לפתרון בעיותיה של מצרים , אבל לא עלה בדעתו להיות מוקע כמי שהפקיר את “ העניין הערבי" ואת הבעיה הפלסטינית . גם במובן זה העניקה לו תכנית רוג'רס מרחב תמרון מספק בעיניו . שני מהלכיו אלה - שהועלו בסמיכות זמנים רבה של כ 10 - ימים , ולא במקרה – היו לראייתו שני צדדיו של אותו מטבע : הפיתרון הוא כולל ומבוסס על תכנית רוג'רס . היישום יהיה מדורג וייעשה בשלבים , שהראשון מביניהם הוא התרחקותה של ישראל מהתעלה ופתיחת התעלה לשיט . על מה התבססה הבנה מצרית זו ? תכנית רוג'רס נתקלה בהתנגדות תקיפה מצד הממשל עצמו - הנרי קיסינג'ר , שעשה כל שביכולתו כדי לטרפדה ולהסירה מסדר היום . הוא סבר שעל הערבים לאמץ “ עמדה מציאותית יותר , " לפני שארה"ב תנקוט יוזמה מדינית במזרח התיכון . גם ניקסון הסתייג מהתכנית , ומכל מקום העביר לישראל התחייבויות שעמדו בסתירה אליה . לדוגמה , באיגרת ששלח לגולדה מאיר ב 24 - ביולי , 1970 התחייב הנשיא כי ארה"ב לא תלחץ על ישראל לסגת באופן מוחלט מהשטחים שנכבשו ב , 1967 - וכי על הגבולות הסופיים להיות מוסכמים בין הצדדים . סאדאת התבסס על האינטרפרטציה של מחלקת המדינה שהיא תכנית רוג'רס , והניח שהיא המייצגת את עמדת ארה"ב . בסופו של דבר , לא זו הייתה מדיניותו של ממשל ניקסון , ובמובן זה טעה סאדאת טעות חמורה . לסיכום : א . יוזמתו של סאדאת מ 4 - בפברואר 1971 לא נעלמה מעיני ישראל ואף לא מעיני המודיעין שלה . ב . הנהגת ישראל הגיבה בחיוב על היוזמה המצרית , אבל נקטה עמדה נוקשה במגעים על הסדר הביניים , לא משום שזלזלה בסאדאת אלא משום שחשדה בכוונותיו , והוא עצמו תרם לאי אמון זה . בסופו של דבר נאותה ישראל להגמיש את עמדותיה ( בהתאם להבנות דצמבר ( 1971 אבל איחרה את המועד . ג . השפעת המודיעין על קברניטי ישראל בנושאים המדיניים שעמדו על הפרק , הייתה חלקית ומוגבלת . ד . פערי העמדות בין ישראל לבין מצרים בעניין ההסדר החלקי לא היו תהומיים , ואפשר שהיו ברי גישור . הבעיה נבעה מהניגודים שלא ניתן היה לגשר עליהם ללא שינויים אסטרטגיים מרחיקי לכת בעמדות הצדדים ביחס לפתרון הקבע , והם הם שעמדו בבסיס הכישלון להשגת הסדר ביניים . הערות למאמר יופיעו באתר מבט מלמ היו אפוא הבדלים , אפילו מהותיים , בין ההסדר החלקי / ביניים שסאדאת היה מוכן לקבל לפני המלחמה , לבין זה שקיבל אחריה . מתווה ההסדר שקיבל ב 1975 - היה קרוב למתווה ההסדר החלקי שבו רצתה ישראל לפני המלחמה . לא נכללו בו שלושה העקרונות שעליהם לא היה מוכן סאדאת להתפשר כמלוא הנימה לפני למלחמה
|
|