|
|
עמוד:יב
שהתגבשו סביב נושאים םסויימים , כשכל סוגה מאופיינת במערכת סגורה ונוקשה למדי bit' כל י ל י ים , במוטיבים קבועים שעפויים בה , בדרכי ביטוי מקובלות ואפילו בניבים לשוניים מסויימים שאימצה לעצמה . בעד הצורות הקלאסיות של השירים שווי החרוז התרבו בה גם הצורות הסטרופיות של שירי האיזור ' . * להלכה ולמעשה כבר של י טה בשירה הערבית ההשקפה הדואליסטית שהבדיחה בין התוכן כגופו של השיר לבין עיצובו בלשון כלבושו המקושט . כבר רווחה התפישה שהבדילה בין יעניין" הדיבור השירי לבין 'תמלילו . ' עם התפתחות סגנון השירה 'החדש והמפליא" - סגנון הבךיע - הגיעה לשיאה גם הנטייה לאסתטיקה אורנמנטאלית והקשב , הן של יוצרי השירה והן של קהל היעד שלה , היה נתון בעיקר לקישוטיה . בכל אלה - בתכניה , בדרכי הבעתה ובחוקי הפואטיקה שלה - הולכת שירת החול העברית בספרד בעקבות השירה הערבית . כבר במחצית הראשונה של המאה האחת עשרה , שניים שלשה דורות לאחר התחלותיה המהוססות , היא הגיעה להישגים שמכל בחינה חשובה לא נפלו מהישגיהם של גדולי המשוררים הערבים . שירת החול — הלשון , הסוגות והנושאים משוררי ספרד ופייטניה דחו את לשונם הקשה והסתומה של הפייטנים הקדומים וההולכים בעקבותיהם . הם אימצו את לשון המקרא בטהרתה , כנתינתה במקור המקודש העתיק , ללא שינויים בולטים - אף שלא נמנעו מהרחבת תחומיה בדרכים שונות , ככל שערכי הביטוי החדשים חייבו זאת . ב"ספר העיונים והדיונים" ( עמ' 202 והלאה ) נתן משה אבן עזרא ביטוי קיצוני להשקפה שרק בנאמנות מוחלטת ללשון המקרא תושג הצחות הנכספת של שירה עלולה ומדוייקת . הוא אף מטיף להימנע ימן הדיבור המעורפל , * לברוח מן הלשון הגסה ולרחוק מן הביטויים המוזרים . " תהא לשונך פשוטה לא עריכה פירוש ומובנה לא זקוק לדרוש , " הוא מפעיר במשורר המתחיל , שכן עורקים האומרים ש"הטוב בשירים מה שיחידי הסגולה מרועים ממנו ובני העם והפשוטים ] מבינים אותו' ( שם , עמ' . ( 155-154 בגמישות מפתיעה וכמעט בלי משברים הסתגלה "לשון הקודש" עתיקת הימים ליעדה החדש . עד מהרה למדו המשוררים לחבר בה במשקל ובחרוז שירים על כמעט כל הנושאים שאיפיינו את הסוגות השונות של השירה הערבית . כמתחייב מתלותם בחסדי פטרונים עשירים הירבו לכתוב
|
|