מבוא

עמוד:12

צירים . ראשית , הוא אינו ממקד את הדיון בממשל המכריז על מצב החירום אלא ביחידים או בקבוצות הנוקטים פעולה של אלימות ראוותנית או פעולת טרור נגד גורם ריבוני . במובן זה הוא מתכתב עם "התיאוריה של הפרטיזן" ( Theoryof the Partisan ) של קרל שמיט , שהציג כריסטוף שמידט בהרצאה הראשונה . שנית , הוא מבקש להסיט את הדיון מן התיאולוגיה הנוצרית אל זרם תיאולוגי פוליטי בתוך היהדות עצמה . הרצאתו מתמקדת בתיאולוגיה הפוליטית של הטרור היהודי כפי שהיא מתבטאת בתוכניתו של יהודה עציון לפוצץ את כיפת הסלע , וכן בטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה . פישר מראה שהמחשבה המשפטית והמחשבה המדינית של הממשל עברו מן "הכללי" ל"חריג" ולא זו בלבד אלא שגם המחשבה הפוליטית תיאולוגית של גוש אמונים עברה תהליך דומה . הוא טוען שבשני הזרמים של המיסטיקה הפוליטית היהודית - הזרם של הראי"ה קוק והזרם של הרב גינזבורג - חל מעבר מן הדיון ב"כללי" וב"כלליות" אל מחשבה שממוקדת כייחודי ובחריג . התפתחות זו , הוא טוען , היתה קשורה למצב הכיבוש של ארץ ישראל השלמה ולקונפליקט האלים עם הפלסטינים . בהרצאה האחרונה , אלי שיינפלד בוחן את האנלוגיה של התיאולוגיה הפוליטית במסגרת תזת החילון . שיינפלד עוסק במקף המחבר בין התיאולוגי לפוליטי , שמסמן את היחס האנלוגי ביניהם . החיבור בין התיאולוגי לפוליטי אצל קרל שמיט אינו טריוויאלי משום שתחילתו של המונח אנלוגיה עצמו באה לו מן התיאולוגיה . בהיסטוריה של הרעיונות , ובפרט בהיסטוריה של התיאולוגיה , האנלוגיה היתה אחד הכלים המושגיים החשובים לביטוי היחס בין העולם לאל . האנלוגיה נועדה לפתור בעיה תיאולוגית : כיצד לדבר על האל בלי לצמצם אותו לקטגוריות גשמיות מוכרות . כלומר , כיצד לבטא את קיומו של האל , את הווייתו , בלי להבין הוויה זו על בסיס הווייתם של הדברים הגשמיים בעולם . שיינפלד מסביר שתורת האנלוגיה מציעה פתרון לבעיה : היא מנסחת את ההוויה באופנים רבים ומאפשרת להפריד בין האופן שבו מדברים על האלוהים לבין האופן שבו מדברים על האדם ועל החברה . כך האדם יכול לדבר על האל , להבין אותו ולחשוב עליו , ובתנאי שישותו של האל תובן באופן אנלוגי בלבד . שיינפלד בוחן את שאלת האנלוגיה אצל שמיט וטוען שהאנלוגיה התיאולוגית פוליטית אצלו היא מודרנית במהותה , שכן היא מניחה שהתיאולוגי והפוליטי הם תחומים מובחנים . המרחב שמתוכו שמיט מדבר הוא מרחב שבו ההפרדה בין הפוליטי לבין התיאולוגי היא עובדה מוגמרת . במהלך מורכב שיינפלד חוזר אל הניתוח שהציע שמיט להובס , ומנסח את מסקנתו של שמיט שלפיה רק לוגיקה אנלוגית מסוגלת לבצע את מה שאף הובס לא הצליח לעשות : להעביר באמת את כל כובד המשקל למנגנון ההכרעתי . לפי שמיט , יש לקחת את המהלך של הובס שלב הלאה : אם

מכון ון ליר בירושלים

הקיבוץ המאוחד


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר