|
|
עמוד:9
פרק א / ערים חובות שבנפש ובשובי 3 ךבות הימים עמךה העיר בנסךתה פני לוטים באדרת אף כי לא נותר איש מאותם שהיי עשויים לזכור את חובותי שלא נפרעו מעולם , אלמותי לא לעולם , מעללי הרעים למחילה . ובשובי בךבות הימים עמךה העיר בנהךתה . צ'סלאב מילוש אומרים שיש יהודים מרוקאיים השומרים עד היום את המפתחות של בתי אבותיהם שבספרד ובפורטוגל של המאה הט"ו . בשנות החמישים למאתנו , כאשר שוב נפוצו הגולים לעברים - לצרפת , לקוויבק ולישראל - אולי נעשו מזכרות מתכת אלה , מסוויליה ומגרנאדה , מליסבון ומברצלונה לחוליה המשמעותית ביותר המקשרת אותם לעברם הספרדי המפואר . גם אם מפתחות כאלה לא היו ולא נבראו - עדיין עומד להם כוחם במטאפורות . משהו , כמו מפתח , למשל , בוודאי עבר בקבלה מאבות לבנים כחלק מהגירת היהודים במשך מלחמת העולם השנייה ולאחריה . שאילמלא כן כיצד אוכל לתפוס מדוע השתלט עליי העבר הקרוב , אך הבדול כל כך , בתביעה כה עצומה על נאמנויותי ? העיר וילנה שבליטא , היא במיוחד , על המיזוג היחיד במינו שלה בין מסורת לבין חילוניות , הייתה לי מעין היכל אבוד , סמל למה שהשיגה יהדות אירופה המזרחית במשך שמונה מאות שנות ישיבתה שם . אף כי הוריי עזבו את פולין ב , 1930 כמעט שני עשורים בטרם נולדתי , הרי אנשיה ואתריה היו ממשיים בעיניי יותר מאנשיה ואתריה של מונטריאול . במשפחתי נהגו למדוד מרחקים על פי מפה שמלפני המלחמה : מסע קניות ברח' ס"ט קתרין במונטריאול , למשל , היו מתארים במונחים של המרחק מבית אמי משכבר הימים , בזוואלנה פינת טרוקה , אל תחנת הרכבת של וילנה . משנזדמן לי לעבור במסלול זה ב 1971 מצאתי את דרכי באופן אינסטינקטיווי , למרות שלטי הרחובות החדשים - רח' קומסומול , דרך הצבא האדום , שדרות לנין . ככל שנעשו נהירים לי מבואיה ומוצאיה של העיר האבודה , ככל שהאזנתי לסיפורים ולשירי זמר - ושניתי אותם ושילשתי - על אודות העמלים , תגרניות השוק , הסוחרים , הילדים , המשכילים שהיו חיים בכל חצר וחצר ( כוח הזיכרון של אמי , (! כן נתקפתי תחושה משתקת כמעט של אבידה אישית . נולדתי מאוחר מדי . בהיותי בן ארבע עשרה , כשנתקלתי בספריית הוריי בתולדות חורבנה של וילנה ושמות כה רבים היו מוכרים לי , הטילה
|
|