|
|
עמוד:8
המועברות אליו בכל רגע של היצירה . מובן מאליו שתנאי יצירה כאלה מגבשים אף תוצר שונה בתכלית מזה של הספרות הכתובה . כאן הנורמות הן פנייה אל מכנה משותף רחב ככל האפשר של קהל השומעים , וממילא פשטות של תבנית הסיפור , וויתור על המורכבות האידיאית או התיאורית למען ההתפתחות העלילתית , שתפקידה לקיים מתיחות סיפורית מתמדת . אחד היסודות המעוררים בדרך כלל את עניינו של קהל השומעים ( להבדיל מקהל הקוראים ) הוא הפגישה עם מסורות המוכרות להם קודם לכן . זו הסיבה שבספרות העממית , המקוריות לא רק שאיננה ערך אסתיטי אלא אף נתפסת כפגם באמנות הסיפור של המבצע . המספר העממי מבקש בדרך כלל לשחזר מסורות סיפוריות המוכרות לקהל השומעים , וככל שידייק בהן הוא ייחשב למספר מעולה יותר . חוקרי הספרות העממית מכירים היטב את הביטויים 'כך שמעתי את סבי מספר לפני שנים רבות' בביטויי שבח למספר על זיכרונו המופלג ונאמנותו למסורות העממיות . מכללם של דברים אלה יובן שהמושג 'סופר עממי' הוא כמעט תרתי דסתרי . כדי ליישב את הסתירה , כביכול , יש לשנות במקצת את תפיסתנו את הספרות העממית . ראשית , יש לסייג את מרכיב המסירה שבעל פה . הוא נתפס אמנם כאחד מיסודות הגדרתה של הספרות העממית , אך התפתחויות אחרונות בתפיסתה של הספרות העממית הוכיחו שאין הוא יסוד הכרחי . מעתה אין לומר : 'הסיפור העממי נמסר בעל פה מדור לדור , ' אלא ! 'הסיפור העממי הוא יצירה סיפורית בפרוזה המועברת במסורת העממית בעל פה ובכתב , ומתקיימת בנוסחאות שונות ( הקיום המוכפל . ' ( יתרונה של הגדרה זו על פני הקודמות לה הוא , שהיא מאפשרת לכלול במסגרת הספרות העממית אף אותם חלקים מרכזיים ממנה שנוצרו והועברו בכתב ; הספרונים העממיים , קובצי הסיפורים הפופולריים ועוד . בעיקר פותרת הגדרה זו את בעייתיותה של הספרות העממית שקדמה למחקר הפולקלור של מאתיים השנים האחרונות , משהחל הרישום המדעי האתנוגראפי של
|
|