|
|
עמוד:12
אבן ג'נאח כותב בהקדמתו ל"ספר הרקמה : " ויותר נפלא ומגונה מזה ממעשיהם ונגלה מסכלותם מה שהם תופשים עלינו עדת המפרשים ספרי האלהים בהביאנו עד מן המשנה בעבור שהם מגנים אותה במה שנמצא בה ממלות ורות , יוצאות חוץ להקשת הלשון , כמו מה שנאמר בה : לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה , אמרו כי זה טעות כי התו מן "תרומה" איננה שרשית וכבר הנהיגוה בתרם ויתרום מנהג השרשיה = 1 שרשית ... [ וטענו באמרם לא יופך בעניין יהפך כאשר אמרו : היתה שדהו זרועה חטים נמלך וזרעה שעורים ימתין עד שתתליע ויופך ואחר כך יזרע ... ואמרו עוד במה שאמרה המתניתא מריח ומליח שהוא טעות בשימוש וטעות בגזרה והוא שמליח ראוי להיות מענין במלח תמלח , והמ"ם במלח תמלח שרשיה והיא במליח נוספת ... והיה ראוי להיות : ממליח , על משקל : הנני ממטיר לכם לחם , ואמרם "מליח" על 4 דמיון "מדיח" אם כן טעות . אבן ג'נאח דוחה את הטענה , שאלה הם שיבושים , שנולדו מחמת העדר דקדוק ללשון המשנה או מחמת אי ידיעת הדקדוק . הוא מראה , שגם בלשון המקרא ( שהיא צחה וראויה לחיקוי , גם לדעתם ) ובלשון הערבית ( המשמשת מופת ללשון צחה אף בעיני היהודים ) מצויות "זרויות" כאלה . הוא קובע , שאלה הם תהליכים טבעיים בהתפתחות לשון , כגון "מדיח ומליח" = "השוות המלים וזווגם" = ) גרירה מורפולוגית ) על דרך " מוצאןל ... מובאןל" במקרא ( שמ"ב ג , כה [ כתיב : מבואךן ;( מוצאיו ומובאיו" ( יח' מג , יא ) במקום "מבואך , ומבואיו . " הוא מאשימם בבורות בענייני הלשון , כגון "בהעברות הלשונות ושימושיהם" = ) תהליכים לשוניים , ( ותולה זאת באי ידיעת הערבית . הרמב"ם כותב בפתיחת פירושו למסכת תרומות : אומרם בכל המשנה תרם ותורם ויתרום בעלי הלשון האחרונים מקשין על זה ואומרים כי השרש הרים ומרים וירים וזו אינה קושיא אמיתית , כיוון שעיקר כל לשון מן הלשונות הוא חוזר אל מה שידברו בו בעלי אותו הלשון ומה שנשמע מהן . ואלו בעלי המשנה בלא ספק עבריים = 1 דוברי עברית ! היו במקומם ר"ל בארץ הצבי ונשמע מהם לשון תרם ובו נשתמשו . הנה זו ראיה שהוא מקובל בלשון ושזו המילה לשון מלשונות העבריים , ועל זה הדרך תהיה תשובתך לכל מי שיאמר מן האחרונים שלשון המשנה אינו צח או שהם נשתמשו במלות שאינן כראוי בלשון . וזה העיקר שזכרתי לך אמיתי אצל החכמים השלמים המדברים על הדברים הכוללים כל הלשונות כולם . אף הרמב"ם מניח אפוא , שלשון המשנה היתה מדוברת בפי התנאים וכל מילה או צורה שבה הן חלק אורגני מאותה לשון , שבה דיברו התנאים ובה כתבו את משנתם . 4 ספר הרקמה , עמ' יט-כ .
|
|