|
|
עמוד:15
בכמה תרבויות , הקרובות לתרבות היהודית של אותם ימים , _והמקיי מות זיקה ספרותית רעיונית עם ספרות האגדה של חז"ל . כוונתי לספרות הנוצרית , לספרות השומרונית ולתרבות האיסלאם . באשר לכל אחת משלוש אלה , נשאל לטיבה של התרומה שהיא תורמת להבנתה המלאה של יצירת האגדה היהודית . פרט מסוים מאלו שנזכרו לעיל נראה לי כדורש הרחבה מיוחדת , ובו יתמקד פרק זה . ספרות האגדה של חז"ל הנה , בעיקרו של דבר , ספרות ארץ ישראלית , והסבור כי עיקר האגדה של חכמינו נוצר בבבל — ומשוקע בתלמוד הבבלי — אינו אלא שוגה . טעות נפוצה זו נובעת מן העובדה , כי התלמוד הבבלי , מתוך כל חיבוריהם של חז"ל , היה הספר הנלמד ביותר בימי הביניים . בכל קהילות ישראל , היה התלמוד הספר העיקרי שמתוכו הכירו אבותינו את דברי חז"ל , והוא דחק ממעמדם את מדרשי האגדה וההלכה למיניהם . לכן נוצר הרושם , כי עיקר האגדה של חז"ל נתון בתלמוד הבבלי , אך סידרה של ספרים שכתב החוקר ב . ז . באכר בתחילת המאה , מוכיחה בוודאות כי רושם זה מוטעה . באכר ביקש לחבר קבוצה של ספרים שיכללו את "אגדות התנאים" ( הם אותם חכמים שחיו בארץ ישראל בין תקופת הלל הזקן לבין חתימת המשנה על ידי רבי יהודה הנשיא , סמוך לשנת 200 לספירה , ( " אגדת אמוראי ארץ ישראל" ו"אגדת אמוראי בבל" ( הם החכמים שחיו לאחר חתימת המשנה , פעלו בשני מרכזים נפרדים , בבל וארץ ישראל , ופיתחו בהם את תורותיהם . ( באכר החליט לכלול בסידרת ספרים זו את החומר האגדי כשהוא ממוין , בעקבות שמות החכמים שנזכרו בו , לשלוש קבוצות . והנה התברר לו , ושמא להפתעתו , כי החומר האגדי שנוצר בידי אמוראי בבל אין בו כדי למלא אלא ספרון קטן , בעוד החומר שנתחבר בידי אמוראי ארץ ישראל ( וקודם להם : בידי התנאים ) רב ממנו בהיקפו פי כמה וכמה . מתברר , כי גם רוב דברי האגדה שבתלמוד הבבלי הם בסופו של דבר ארץ ישראליים במקורם , דבר הניכר מלשונם , מתכניהם , או משמות החכמים המוסרים אותם , וגם התלמוד הבבלי מעיד איפוא על עושר האגדה הארץ ישראלית דווקא . מסתבר , כי אנשים שנדדו בין מרכז ארץ ישראל לבבל , אנשים שעברו מהכא להתם , העבירו את תורת
|
|