בני אדם הם יצורים המכוננים על ידי הזיקות הבין אישיות שלהם . בתפיסה הקלאסית , שמצאה את ביטויה גם במסורת המודרנית נוסח דקרט וממשיכיו , האני נתפס כיש אוטונומי שאינו מכונן באמצעות זיקתו לזולת - הוא מה שהוא . עמדה מסורתית זו עברה תמורה עמוקה מאז הגל ועד ימינו . הגל הצביע על כך שההכרה של הזולת באני היא יסוד מכונן של האני עצמו , ובלשונו : "תודעה עצמית קיימת לעצמה ובשביל עצמה רק [ ... 1 כשהיא קיימת עבור הזולת ; דהיינו היא קיימת רק בהיותה מוכרת [ על ידי האחרן . " אולם עמדת הגל לא הייתה קצה התמורה , אלא רק ראשיתה . אצל הוגים בני המאה העשרים כגון היידגר , יאספרס , סארטר , בובר ולוינס - היות עם האחר אינו רק אפיון של תודעת האני , אלא של עצם קיומו כיש . בני אדם הם ישים שהתייתם היא היותם בזיקה אל בני אדם ; הם מה שהם כפי שהם בזיקתם אל האחרים . לשון אחר , זיקתם של בני אדם זה לזה אינה נדבך נוסף לחווייתם ; הזיקה עצמה מייסדת את היותם . יתר על כן , זיקות שונות מכוננות את האני באופן שונה , שכן האני אינו בא אל הזיקה כיש מוגמר ; הוא מתהווה בתוכה . הזיקות השונות מאפשרות לאדם להתנסות באופנים שונים של קיומו כיש ...
אל הספר