בתקיפת החמאס בכרם שלום , בחודש יוני , 2006 נהרגו שלושה טנקיסטים ונשבה גלעד שליט . סמוך לאחר מכן , בתקיפת חיזבאללה ליד זרעית , נהרגו שמונה חיילי סיור ונשבו שניים ( שלאחר מכן התברר כי גם הם נהרגו . ( ראינו במותם של החיילים מחיר גבוה מאוד , אך כזה שיש הכרח לשלמו כדי להגן על הגבול . אנו יודעים להתמודד עמו בדרך הגיונית . מנגד , נפילתם בשבי של שלושה מבנינו באותן תקריות עצמן , עוררה דינמיקה שונה של תגובה ציבורית . האם היתה ישראל יוצאת למלחמת לבנון השנייה לו ידעה כי בתקרית בזרעית ייהרגו כל חיילי הסיור ? אין לדעת , אך אירועי העבר מרמזים כי התשובה על כך היא שלילית . דומה כי הנחרצות שבה החליטה ממשלת אולמרט על יציאה למלחמה בעקבות התקרית מבטאת את הרגישות הגבוהה שלנו לפדיון שבויים . רוב הציבור הישראלי מאמין ששחרור שבויינו הוא , בפשטות , הכרח . על פי מבחן התוצאה , סבור הציבור שממשלות ישראל כשלו בטיפולן רב השנים בשחרורו של רון ארד , בלי לשקול את העובדות לגופן . האם יש לאמץ את מבחן התוצאה כמדד יחיד לשאלת פדיון השבויים ? על פי הדיווחים , מוצע לישראל לפדות את גלעד שביט תמורת 1 , 400 אסירים ביטחוניים . הא...
אל הספר