יציאת מצרים היא בעיקרה מסע אנושי , אישי וקבוצתי , שתכליתו אחת : מעבר מעבדות לחירות . חג החירות נחוג בכל תולדות האומה — בהיסוס מרדני במדבר המאובק בדרך אל מימוש ההבטחה ; בהדר טקסי בחצרותיו המפוארים של בית מקדש ; בנמיכות ובחשש בגטאות משפילים ברחבי גלות מנוולת . הסיפור סופר בכל דור ודור , בכל מקום ובכל מצב , משום שאבותינו הפיקו תקווה ומשמעות מאורו של מגדלור החירות שחג הפסח מקרין . אולם מה טיבה של החירות שאנו מבקשים ? אם עניינה הבלעדי הוא שחרור מעבדות , אנו — בני מדינה ריבונית הנהנים מהגנתם של מגילת זכויות אדם ( אמנם חלקית ) ושל צבא מתוחכם פטורים משינון המסר . משהתגברנו על העריצות והדיכוי שבחיינו האישיים והלאומיים אנו יכולים , לכאורה , להפטיר , כמו הבן הרשע בהגדה של פסח , " מה העבודה הזאת לכם . " ואולם החירות אינה מתמצה בשאיפה לשחרור משעבוד . שחרור יוצר חופש לנוכח האחר — פרעה — אך אין הוא מעניק למשוחרר חופש לנוכח עצמו . גם אדם משוחרר מבחינה פוליטית וחברתית אינו בהכרח בן חורין בהווייתו הפנימית , אם הוא שואב את ערכו העצמי מהפירורים הנופלים משולחנו של הזולת , כביטויו של קירקגור . מרידתו של עבד...
אל הספר