מדינת ישראל החליטה לפנות את יישובי גוש קטיף וצפון השומרון . מאבק ציבורי עז ניטש על הלגיטימיות של ההחלטה . חלק ניכר מהמפונים סירבו להתכונן לפינוי מתוך הנחה שהוא לא יתממש . רבנים ואישי ציבור דתיים הבטיחו : " היה לא תהיה . " אחדים מהמתיישבים זרעו את שדותיהם , באמונה שלמה , ימים אחדים לפני הפינוי . * * * בערב תשעה באב תשס"ה היתה הכתובת על הקיר . הזרועות המחליטות , המאשרות והמבצעות של מדינת ישראל נשלחו אל עבר מתג ההפעלה של מכונת הפינוי האדירה , שעמדה על ספו של גוש קטיף . עשרות אלפי חיילים ושוטרים מאומנים למשימה עמדו דרוכים ומוכנים למימוש רצון הריבון . גורלה של ההתיישבות היהודית בחבל עזה נחרץ : מן החול היא עלתה ופרחה , ואל החול תשוב ותקמל בתוך ימים מספר . לנוכח מציאות זו החליטו כמה רבנים ומנהיגי ציבור , מעטים אך בעלי משקל , להמר בנועזות מיוחדת : הם הבטיחו פומבית , מתוך שימוש בכוח סמכותם הדתית והציבורית , כי לא יתממש הפינוי . הרבנים לא הסתפקו בתחנון , בתפילה או בזעקה כלפי שמיא ; לא היה להם די בפנייה נרגשת או בדרישה תובעת מציבור המאמינים שלא לשתף פעולה עם הפינוי הקרב . הם התיימרו לצפות את העתי...
אל הספר