ש נים ספורות אחרי שהחל שיתוף הפעולה בין עמוס לביני , שכנעתי בכירים אחדים במשרד החינוך בנחיצותה של תוכנית לימודים להוראת שיפוט וקבלת החלטות בבתי ספר תיכוניים . הצוות שכינסתי כדי לפתח את תוכנית הלימודים ולהכין ספר לימוד עבורה , כלל מספר מורים מנוסים , מקצת תלמידי בחוג לפסיכולוגיה ואת סימור פוקס , ( Fox ) שהיה באותה עת דיקן בית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית ומומחה לפיתוח תוכניות לימודים . בתום כשנה שבה נפגשנו מדי יום שישי אחר הצהריים , היו בידינו ראשי פרקים מפורטים של תוכנית הלימודים , כתבנו מספר פרקים והעברנו בכיתה שיעורים אחדים לדוגמה . כולנו חשנו שאנחנו מתקדמים יפה . באחד הימים , תוך כדי דיון בשיטות לאמוד כמויות לא ודאיות , עלה בדעתי רעיון לתרגיל . ביקשתי מחברי הצוות לרשום אומדן של משך הזמן שיידרש לנו כדי להשלים טיוטה של ספר הלימוד ולהגישה למשרד החינוך . פעלתי בהתאם להליך שממילא תכננו לשלב בתוכנית הלימודים : הדרך הנאותה להפיק מידע מקבוצה איננה לפתוח בדיון פומבי , אלא לאסוף את השיפוטים החשאיים שכל אחד רשם בנפרד . הליך זה מנצל את הידע הזמין לחברי הקבוצה טוב יותר מאשר הנוהג הנפוץ של דיון...
אל הספר