הרגע שבו עומד בביתו הבעל האמיד בסרט " מחרוזת הריקודים" ( שבו דנו בפרק בקודם ) ומציץ מבעד לחלון באומנת המשחקת עם בתו בחצר , הוא אולי הדימוי המזוכך ביותר של ההתייחסות אל המרחב הפרטי בסרט הגרמני לאחר מלחמת העולם הראשונה . האדם העומד בתוך ביתו — שאותו סידר כרצונו ובו נמצאת האישה המוכנה לענות על כל צרכיו — ומביט בערגה אל החוץ , הוא אחד הדימויים השכיחים ביותר בקולנוע של רפובליקת ויימר . נוסף על התבוננות הגיבור הבורגני במתרחש מחוץ לחלונו , ותשוקתו אל הדברים שהוא רואה שם , אפשר לראות ב"מחרוזת הריקודים" דימוי נפוץ אחר : החדירה רבת ההרס של דמויות מן החוץ — בעלות מערכות ערכים שונות לחלוטין משל הגיבור — אל תוך המרחב הפרטי . האומנת מגיעה היישר מבימת מופע הקברט , ונושאת עמה את מערכות הערכים ונורמות ההתנהגות הנהוגות במרחבי תרבות ההמון העירונית . במהלך הסרט היא מוכנסת אל הדירה ומיועדת למלא את המקום ואת התפקיד של האישה שהיא גרמה למותה ( כמאהבת וכאם לילדה . ( הכישלון הידוע מראש שלה לתפקיד זה — שכן היא , מטבעה , אינה מתאימה לו — יוביל לחוסר התפקוד של המרחב הפרטי בכללו , ולבסוף למותו של הבעל . בסרט זה החד...
אל הספר