תודעה היסטורית וזיכרון ביהדות כאמור , תודעה היסטורית , כמו שהיא מוכרת בימינו , היא תופעה שראשיתה אצל היהודים ואצל היוונים . שתי התרבויות ראו את שורשיהן בזמנים היסטוריים ולא מיתיים , שתיהן שימרו זיכרון של התחלות קרובות בזמן , שקדמו להן עידנים של חיי נוודות , ושתיהן ראו את ייחודן בהשוואה לתרבויות עתיקות מהן כמו התרבות המצרית או תרבות ארם נהריים . שתי התרבויות , היהודית והיוונית , פיתחו את הכתיבה ההיסטורית וחיפשו באמצעותה משמעות וסיבתיות . יחסם של היהודים לעבר ודבקותם בזיכרון היסטורי אכן היו ייחודיים במזרח העתיק . התופעה הזאת בולטת ומעניינת במיוחד משום שלא היתה פרי של התפתחות : לא מדובר באימפריות הגדולות שבהן כבר היו ערים של ממש , מנגנונים שלטוניים , ארכיונים ומסורות של כתיבה רשמית כדוגמת אנאלים , אלא בשבטים פרימיטיביים למחצה שעמדו בשלב של מעבר מחיי נוודים להתיישבות של קבע , וכנראה עוד לפני גיבושם לעם . הזיכרון ההיסטורי המשותף הוא שמילא תפקיד מרכזי באיחודם של השבטים לאומה . ההיסטוריוגרפיה היהודית שלאחר שיבת ציון וההיסטוריוגרפיה היוונית צמחו שתיהן באימפריה הפרסית והושפעו מהיסטוריוגרפיה פרס...
אל הספר