מי שאינו יודע לבכות עם כל הלב , גם אינו יודע לצחוק . - גולדה מאיר יום כיפור . 1973 הזיכרון הראשון שלי . הטלפון מצלצל בדירתנו ברמת גן . אבא שלי מרים את השפופרת . הוא לוחש משהו לאמא שלי . הם מחליפים מבטים ומסתכלים עלי . אני מסתכל על הפנים החיוורות שלהם . אבא שלי ניגש לחדרו . אני רץ אחריו . הוא לובש מדים . הוא שורך את הנעליים הצבאיות הגדולות . הוא קם . הוא מעביר יד בשערי . אני יוצא אחריו אל הפורד קורטינה בצבע טורקיז שלנו . החברה שלי אסתי עומדת ליד אבא שלה . גם הוא לבוש מדים . כל האבות לבושים מדים ועומדים ליד המכוניות . אני יודע את שמות כל דגמי המכוניות ברחוב שלנו . " אבא , ביום כיפור אסור לנסוע " . " חמודי , התחילה מלחמה " , הוא אומר ומשחיר את פנסי המכונית במשחת נעליים . " למה אתה צובע את הפנסים " ? אני שואל . " כדי שהמטוסים לא יוכלו לראות אותנו בחושך " , הוא עונה . " הפנטומים " ? " לא , המיגים " . אני מפציר בו , " אבל אנחנו מוכרחים ללכת לבית הכנסת , תוקעים בשופר " . " אתה תלך עם אמא " , הוא אומר , ושפתיו נוגעות ברוך בלחיי . הוא נכנס למכונית , מתניע ונוסע . אני רוצה לרוץ אחריו , אבל אמא ש...
אל הספר