פרק עשרים וארבעה: ההוה

רך * לז ^ ףך אמצעיתה של המאה הי '' ח , ועדיין העיקה על ישראל קללת ^ המאה הי'ד ; חוקי ימי הכינים וזעם אספות הכנםיה ניכרים היו כמעמדם האזרחי של היהודים , ותחום המחשבות של רבים ממוריהם , וצורת םררי חייהם , כמעט שלא חלת בהם הרחבה למן התקופה ההיא ; ולא עוד אלא מכחינת ההשכלה המדעית , עניני בית הספר וכית הכנםת , ואפילו כענין הלשון היו מפגרים ביחם לטאה הי'א והייב , וביחוד היה כן כגרמניה , כפולין ובארצות הקדם . בלימוד התלמוד , כהתפתחות ההגדה , הקבלה , ביאור המקרא , בא מצב של עמידה במקום אחד , ולעתים קרובות באה אפילו נסיגה אחורנית : הישיבות נתםוטטו ; עבודת האלהים , העמוסה מנהגים שניתקנו ושנחקלקלו במשך שלשלת שנים ארוכה , נעשתה פרועה ועזובה לנפשה . זה ככר נרם קולו של המתורגמן , ! הדרשות לא נערכו בקביעות אלא בקהלות מעטות , בגדולות שבהן , וברוב המקומות לא נשמעו אלא לעתים רחוקות או לא נשמעו כל עיקר . ואף זו , שהדרשות לא היו מכוונות להמון העם או לנשים . בפולין ובגרמניה רק מעטות מן הדרשות שנדרשו למן המחצית האחרונה של המאה הייז , אפשר לראותן כמכוונות להתרוממות הנפש , ומה גם שלא שקד שום איש על צורת ההבעה...  אל הספר
מוסד ביאליק