אם נשאלת השאלה , מה היא הדרגה שתופסת ההוכחה המוסרית , המוכיחה את מציאות אלוהים רק כדבר שבאמונה לשם התבונה הטהורה המעשית , בין שאר ההוכחות שבפילוסופיה—הרי הערכת כל הקניין הזה כולו של הפילוסופיה קלה היא . אותה שעה מתברר שאין כאן ברירה , אלא היכולת העיונית של הפילוסופיה נאלצת , מפני ביקורת ללא פנייה , לוותר מעצמה על כל תביעותיה . הפילוסופיה חייבת קודם כל לבסס כל האמנה על עובדות , שאם לא כן תהיה ההאמנה נטולת יסוד לחלוטין . נמצא , זה ההבדל היחיד שיכול לחול בהוכחה ! או שההאמנה במסקנה המוסקת מן העובדה ניתן לבססה כידיעה , לשם ההכרה העיונית , או שניתן לבססה רק כאמונה , לשם ההכרה המעשית . כל העובדות שייכות או למושג הטבע , המוכיח את ממשותו במושאי החושים , הניתנים ( או העשויים להינתן ) לפני כל מושגי הטבע ; או למושג החירות , המוכיח את ממשותו די הצורך על ידי הסיבתיות של התבונה ביחס לפעולות מסוימות האפשריות על ידיה בעולם החושים , סיבתיות שהתבונה דורשת אותה ללא אפשרות של ערעור בחוק המוסרי . והנה מושג הטבע ( השייך רק להכרה העיונית ) הוא או מיטאפיםי ולגמרי אפריורי ; או פיסי , היינו אפוסטריורי ובהכרח נית...
אל הספר