בכל הוכחה , בין שהיא ( כמו אגב ההתבוננות במושא או אגב הניסוי ) הוכחה המתבצעת על ידי גילום בלתי אמצעי ניסיוני של מה שטעון הוכחה , ובין שהיא יוצאת אפריורי על ידי תבונה מתוך עיקרים , נדרש ראשונה : שהיא לא תפתה אלא תשכנע , או למצער תפעל על השכנוע . לשון אחר : נדרש שטעם ההוכחה , או ההיקש , לא יהיה רק טעם הקובע באופן סובייקטיבי ( אסתיטי ) בלבד את ההס כמה ( תדמית גרידא , ( אלא יהיה בעל תוקף אובייקטיבי , טעם הגיוני של ההכרה ; שאם לא כן , השכל יוקסם אך לא ייווכח לדעת . מין זה של הוכחה מדומה היא אותה ההוכחה המתבצעת בתיאולוגיה טבעית , אולי מתוך כוונה טובה , אך מתוך העלמה מכוונת של חולשתה : כשמםתמכים על השפע הרב של ראיות לראשיתם של הדברים שבטבע לפי עיקר התכלית ומנצלים את הטעם הסובייקטיבי בלבד של התבונה האנושית . התבונה יש בה הנטייה המיוחדת , בכל מקום שזה רק ניתן להיעשות ללא סתירה , להניח במקום עיקרים רבים עיקר אחד ? , וכשעיקר זה מספק רק גורמים אחדים , ואפילו הם רבים , הדרושים לקביעת מושג , הריהי מוסיפה את האחרים במחשבה , כדי להשלים את המושג של הדבר על ידי תוספת שרירותית . שהרי באמת , כשאנו פוגשים...
אל הספר