יסוד שני של משפט־הטעם מבחינת כמותו

לגבי הטעם של הלשון , החך ובית הבליעה , אלא גם לגבי מה שעשוי להיות נעים לעיניים ולאוזניים . בעיני האחד הצבע הסגול הוא ענוג ונעים , ואילו בעיני האחר הוא קפוא ומת . האחד מחבב את הטון של כלי הנשיפה , ואילו האחר—של כלי המיתרים . להתווכח על כך , מתוך כוונה להוקיע את משפטם של האחרים , השונה ממשפטנו , כבלתי נכון , כאילו היה מנוגד הגיונית למשפטנו—איוולת היא . לגבי הנעים חל אפוא העיקרון : לכל אחד טעמו ש ל ו ( טעם החושים . ( שונים הם פני הדברים לגבי היפה . להיפר , היה זה מגוחך אילו אדם המתיימר בטעמו היה מבקש ללמד זכות על עצמו באמירה ו מושא זה ( הבניין שאנו רואים , הבגד שפלוני לובש , הקונצרט שאנו שומעים , השיר העומד להערכה ) הוא יפה בשבילי ! שהרי אין הוא רשאי לקרוא לו יפה אם הוא מוצא חן רק בעיניו . גירוי ונעימות אפשר שימצא בדברים הרבה , אין איש מתעניין בכך ; אולם אם הוא מציג משהו כיפה כי אז הוא מייחס גם לאחרים אותה הפקת הנחת ; הוא אינו חורץ משפט רק בשביל עצמו , אלא בשביל כל אדם , והוא מדבר על היופי כאילו היה תכונה של הדברים . לפיכך הוא אומר : הדבר הוא יפה ! ואין הוא סומך על כך שהאחרים יסכימו למשפט...  אל הספר