III על הראשונות של התבונה המעשית הטהורה בקישורה עם התבונה הספקולאטיבית

הראשונות שבין שני דברים או יותר , המקושרים על ידי תבונה—הריני מבין בה את היתרון של אחד להיות הנימוק הקובע הראשון של הקישור עם כל השאר . במשמעות מעשית מצומצמת יותר משמעה יתרון העניון י של אחד , במידה שכפוף לו העניון של האחרים ( והוא עצמו אינו יכול להיות נחות משום עניון אחר . ( כל כושר של הרוח אפשר שייוחס לו עניון : כלומר , עיקר המכיל את התנאי שעל פיו בלבד מסתייע ביצועו של כושר זה . התבונה , בחינת כושר של העיקרים , קובעת את העניון של כל כוחות הרוח , אך את העניון של עצמה קובעה היא עצמה . העניון של שימושה הספקולאטיבי הוא בהכרה אפריורי של מועןא עד לעיקרים הגבוהים ביותר , ואילו זה של השימוש המעשי הוא בקביעת הרצון לגבי התכלית האחרונה והשלמה . מה שנדרש לאפשרות של השימוש בתבונה בכלל , כלומר שהעיקרים והקביעות שלה לא יסתרו זה את זה , אינו מהווה חלק של העניון שלה , אלא הוא תנאי לכך שתהא קיימת בכלל das Interesse 1 תבונה ; רק ההרחבה , ולא ההתאמה בלבד עם עצמה , נמנית עם העניין שלה . כאשר תבונה מעשית אינה רשאית להניח ולחשוב כנתון אלא מה שתבונה ספקולאטיבית יכולה לספק לעצמה מתוך הבנתה שלה , הרי זו מחזיק...  אל הספר