פרשה שנייה על הדיאלקטיקה של התבונה הטהורה בקביעת המושג של הטוב הגבוה ביותר

המושג של הגבוה ביותר כבר מכיל דו משמעות , שאם אין קזמים לב אליה יכולה היא לגרום לחילוקי דעות שאינם נחוצים . הגבוה ביותר אפשר שמשמעותו תהיה או העליון , ( supremum ) או גם המושלם . ( consummatum ) הראשון הוא אותו תנאי שהוא עצמו בלתי מותנה , כלומר אינו כפוף לשום תנאי אחר ; ( originarium ) השני הוא אותו השלם ?> שאינו חלק של שלם גדול עוד יותר מאותו מין . ( perfectissimum ) שמידה טובה ( כזכאות 2 להיות מאושר ) היא התנאי העליון של כל מה שרק אפשר שייראה בעינינו ראוי למש אלה , ולכן גם של כל מאמצינו למען האושר , ולפיכך הוא הטוב העליון — כבר הוכח באנאליטיקה . אד משום כך עדיין אין הוא הטוב השלם והמושלם כמושא של כושר ההשתוקקות של ישים תבוניים סופיים 1 לשם כד נדרש גם האושר , וזאת לא רק בעינים משוחדות של איש העושה עצמו לתכלית , אלא אפילו בשיפוטה של תבונה שאינה משוחדת , המשקיפה על האיש בכלל בתוך העולם כתכלית לעצמו . כי להיות נצרך לאושר , להיות גם ראוי לו , ובכל זאת לא לזכות בו—דבר זד , אינו יכול להתיישב כל עיקר עם רצונו הגמור של יש תבוני , שבידיו עם זה כל הכוח , אפילו אם אנו מתארים לעצמנו יש כזה רק ל...  אל הספר