לשם הרחבה שאינה באפשר בשבילה בשימוש הספקולאטיבי לעצמו בעיקר המוסרי הצבנו חוק של הסבה , המעתיק את הנימוק הקובע של ההסבה ר & ם אותו מעבר לכל התנאים של עולם החושים , ובזה חשבנו את הרצון , כבר קביעה עד כמה שהוא שייך לעולם אינטליגיבילי , ולפיכך לא רק חשבנו את הסובייקט של רצון זה ( את האדם ) כשייך לעולם שכל טהור , אף כי מבחינה זו הוא בלתי ידוע לנו ( כפי שיכול היה לקרות על פי ביקורת התבונה הטהורה הספקולאטיבית , ( אלא אף קבענו אותו מבחינת הסבתו באמצעות חוק—דבר שאין למנותו כלל עם שום חוק טבע של עולם החושים ; ועל כן הרחבנו את הכרתנו שלנו מעבר לגבולות עולם החושים , והרי זוהי התיימרות שביקורת התבונה הטהורה מכריזה עליה בכל ספקולאציה כבטלה . כיצד אפוא יש ליישב כאן את השימוש המעשי בתבונה הטהורה עם השימוש העיוני בה מבחינת קביעת הגבול של כושרה ? דוד יום , שאפשר לומר עליו כי הוא שהתחיל בעצם בכל ההתקפות על הזכויות שתובעת לעצמה תבונה טהורה , התקפות שחייבו את בדיקתה השלימה , הקיש כך : מושג הסיבה הוא מושג המכיל בתוכו את ההכרחיות של קישור הקיום של דברים שונים באשר הם שונים , באופן שכאשר אני מניח 'א / הריני מ...
אל הספר