התבונה הוליכתנו . בשימושה הספיקילאטיבי דרך שדה הניסיונות' משום שכאן ' אין היא באה לעולם על מלוא סיפוקה' אל האיד אות הספיקולאטיביות ; אולם אלו שוב הוליכונו בסופו של דבר אל הניסיון' ועל כן' הן סיפקו את כוונת התבונה אמנם באורח מועיל' אך לא באורח ההולם את ציפייתנו . והנה עור נותר לנו מחקר : האם מצויה תבונה טהורה גם בשימוש מעשי ? האם היא מוליכה בו לאידיאות המשיגות את המטרות העליונות של התכונה הטהורה' שצינו אותן קודם , והאם הללו אינן עשויות להנחיל' מנקודת ראות עניינן המעשי . את שהיא שוללת מאתנו מכול וכול מנקודת ראות העניין הספיקולאטיבי ? כל עניינה של תבונתי ( העניין הספיקילאטיבי וכן העניין המעשי' מצטרף לידי שלוש שאלות אלו : ( ן ) מה אני כול לדעת ? ( 2 ) מה אני רשאי לעשות ? ( 3 ) למה אני רשאי לקוות ? השאלה הראשונה היא ספיקולאטיבית גרידה . מיצינו ( עד כמה שאני מעז לדמות ) את כל תשוברתיה שבאפשר . ובסופו-של דבר מצאנו אותה התשובה' שבה מוכרחה , אמנם , התבונה להסתפק . וכשהיא אינה נותנת את דעתה על הצד המעשי—הרי יש לה סיבה לכך , שתהא בעלת סיפוק . אולם' תשובות אלו נשארו מרוחקות משת- המטרות הגדולות' ...
אל הספר